בשבועות האחרונים - ובעיקר בימים האחרונים, עם חשיפת ההתעללות בבית האבות "נאות כיפת הזהב" בחיפה - זועקות הכותרות על הזנחה, טיפול לקוי והתעללות בזקנים. מדובר במקרים קשים שדורשים טיפול ללא פשרות. אבל הגיע הזמן להפנות זרקור לאו דווקא למקרי הקיצון המסוקרים, אלא גם לאתגר משמעותי לא פחות - שיגרת היום יום של הטיפול בזקן.
תקופת "סוף החיים" מתארכת בשנים האחרונות. בצד שנות החיים הנוספות יש מחיר לא פשוט שאותו משלמים הזקנים ובני משפחותיהם. תקופה זו מתבטאת במחלות חדשות וממושכות המגדילות משנה לשנה את מספר הזקנים התשושים, בעלי המוגבלויות הפיזיות או הקוגניטיביות המשמעותיות, שלהם מחלות כרוניות מרובות ומגבלות תפקודיות.
אנו עדים לתהליך מדאיג שבו איכות החיים של הזקן הממוצע איננה מתפתחת בה במידה שחייו מתארכים. אמנם דרכי הטיפול הרפואיות משתפרות והן מקלות או מאזנות את מצבו הפיזי של האדם הזקן, אך הן לא תמיד מתייחסות להשפעתו של הטיפול על מצבו המנטלי. זקנים חווים אובדנים יומיומיים המאפיינים תקופת חיים זו, כגון אובדן חברים, קשרי משפחה ויכולות, ואובדן הבית והסביבה המוכרת לטובת המוסד הגריאטרי שאליו הם עוברים. כל אלו יוצרים תחושת ערך ירודה, תחושות של אובדן שייכות ונטל על המשפחה ועל החברה, אובדן מטרה, אובדן תקווה ופחדים.
לצידם עומדים בני המשפחה. אלה הם בני ובנות הזוג, הילדים, הנכדים, האחים והאחיות. בני המשפחה לא הוכשרו לתפקידם החדש כ"מטפל העיקרי". שיגרת חייהם השתנתה בעקבות מצבו של יקירם. "קטבים" מתהפכים וילדים הופכים בעל כורחם למטפלים בהורה, התקשורת ביניהם חווה שינוי ומתח, לעיתים הם חסרי אונים מול סבלו. ללא הכשרה ייעודית של עובדי סיעוד ומטפלים הקשר עם בני המשפחה מייצר לא פעם חיכוכים. בתוך המציאות המורכבת הזו עובדים יומם וליל עובדי הסיעוד והמטפלים. בני אדם. רבים מהם חסרים כלים ייעודיים לטיפול בזקן מתוך ראייה הוליסטית של אדם המבקשת לבחון את גישתו לחיים - גישה בעלת רבדים וצרכים נפשיים, גופניים ורוחניים שונים.
לעיתים רבות מצבים אלו מערערים את התקשורת בין המטפל לבין המטופל ומצמצמים את מערכת היחסים ביניהם לטיפול בסימפטומים ובזיקנה בלבד. קצב השחיקה היומיומית של הצוות הסיעודי לא נענה בקצב דומה של אינטנסיביות הטיפול ב"שמירה על הצוות" (Self Care). אנשי הצוות חסרים כלים של התבוננות והתמודדות פנימית בעצמם כבני אדם לנוכח אתגרי המקצוע, עם הקשיים הרגשיים שהם חווים בתפקיד, דוגמת המוות היומיומי שהם עדים לו, ההתמודדות עם המשפחות, שינויים התנהגותיים בזקנים המטופלים ועוד. התוצאה באה לידי ביטוי בין היתר גם במקרי הקצה שאנחנו שומעים עליהם.
לצד בקרה ואכיפה, משרדי הממשלה הרלוונטיים חייבים לצאת בתוכנית מקיפה אשר תקנה לצוותים הסיעודיים כלים לשינוי השיח מטיפול וסיעוד ל"איכות חיים" הכוללת את נפש ורוח האדם ומנגד תאפשר להם לטפל גם בעצמם.
הכותבת היא בכירה לשעבר בארגוני סיעוד וחברת ועד מנהל בארגון "גישה לחיים"
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו