הוסר הלחץ; ועכשיו - ההחלטות בידינו

פתרון שתי המדינות היה אשליה שלא נתקבלה מעולם בידי הערבים • לכן השמאל המתון צריך לשלב ידיים עם הימין כדי להבטיח עתידנו לדורות בארץ • ועד אז, יש להיזהר ממשיחיות שווא הדוחקת את הקץ

1 שלשום, בבית הלבן, צפינו בלוויית "פתרון שתי המדינות". אבל מותו של הפתרון הזה אירע המון שנים לפני. ב־3 בינואר 1919 נחתם בצרפת הסכם בין חיים ויצמן, ראש ההסתדרות הציונית, לאמיר פייסל, ראש המשלחת הערבית. ההסכם קרא למימוש הצהרת בלפור שניתנה 14 חודשים קודם לכן, וכן לנקוט את "כל האמצעים הדרושים כדי לעודד ולהגביר עליית יהודים לפלשתינה בקנה מידה רחב, וליישב את העולים היהודים על הקרקע...". קודם להסכם, ב־23 במארס 1918, כתב אביו של פייסל, חוסיין בן עלי, האמיר של מכה, בעיתון "אל־קיבלה": "משאבי הארץ הם עדיין קרקע בתולית ויפותחו על ידי המהגרים היהודים. אחת התופעות המדהימות עד לאחרונה היתה, שהפלשתיני נהג לעזוב את ארצו ולנדוד לעבר האוקיינוסים בכל כיוון... בו בזמן אנו עדים ליהודים הזורמים לפלשתינה מרוסיה, מגרמניה, מאוסטריה, מספרד ומאמריקה. סיבת הסיבות אינה יכולה להתעלם מאלה שהיה להם מתת אלוהים עמוק בפנים. הם ידעו שארץ זו נועדה לבניה המקוריים, שלמרות ההבדלים ביניהם, היא עבורם מולדתם הקדושה והאהובה. חזרתם של גולים אלה למולדתם תהווה דוגמה ניסיונית לאחיהם..." מדהים. אבל ההסכם לא התקבל. 

ב־1937, בעקבות המרד הערבי הגדול, הוקמה ועדת פּיל. הוועדה נתנה לערבים כ־90% משטח המנדט הבריטי המקורי (כולל עבר הירדן המזרחי), וליהודים רק 17% משטח ארץ ישראל המערבית. גם לזה לא הסכימו. ב־29 בנובמבר 1947 התקבלה באו"ם הצעה לחלוקת ארץ ישראל המערבית ל"מדינה יהודית" ו"מדינה ערבית". היהודים שמחו שמחת עניים על הנס, והערבים פתחו למחרת במאורעות דמים שהביאו לפרוץ מלחמת העצמאות. 

אחרי הניצחון הגדול ב־1967, הכריזה הליגה הערבית בחרטום על שלושה לאווים: לא להכרה בישראל, לא למו"מ ולא לשלום איתה. בהסכמי אוסלו ב־1993 הוכנסו עשרות אלפי מחבלים לארץ ישראל המערבית, במחשבה שישליטו חוק בקרב הפלשתינים לקראת מדינה עצמאית. באותם ימים הודיע יאסר ערפאת, ביוהנסבורג, שההסכם עם ישראל נעשה במתכונת הסכם חוד'ייבה שכרת מוחמד עם שבט קורייש במכה, הסכם שהופר כשהיה לו נוח. ערפאת אמר שהסכם אוסלו חלק מ"תורת השלבים". אצלנו התעלמו מההקלטות. 

ב־2000 הציע רה"מ אהוד ברק בקמפ דיוויד הצעה שכללה גם חלוקת ירושלים העתיקה. ערפאת סירב ופרץ במאורעות דמים. בקיץ 2005 נסוגה ישראל לחלוטין מרצועת עזה שנתפסה בידי חמאס. דרום הארץ היה לבן ערובה, דבר שהביא לסידרת מלחמות. ב־2008 הציע ראש הממשלה אהוד אולמרט הצעה נדיבה יותר, שכללה מאה אחוז מהשטח (בחילופי שטחים), כולל ירושלים ופתרון סמלי לבעיית הפליטים. שוב סירוב.

 

2 לפני כחמש שנים החלו מדינות האזור הערביות להתפרק מהלאומיות שכפו המעצמות הקולוניאליסטיות לאחר מלחמת העולם הראשונה, וחזרו למבנים שבטיים וחמולתיים קדומים. מצרים הגדולה נשבתה בידי "האחים המוסלמים" עד להפיכה נגדית. במקביל עלה האיסלאם הרדיקלי באמצעות ארגון המדינה האיסלאמית והשתלט על שטחים נרחבים בעיראק ובסוריה. 

הניסיון מלמד שהקמת מדינה ערבית כושלת על גב ההר תביא להשתלטות תאי חמאס וארגוני טרור, שיגרמו לכאוס בדומה לסוריה, ויפנו מרצם למלחמה בישראל. עיון באמנה הלאומית של אש"ף ובאמנת חמאס מלמד, שישראל מבחינתם היא תופעה זמנית. היהודים אינם עַם אלא דת שלא זכאית לארץ משלה, וגם אין להם קשר לארץ. לכן יש לסלקם באמצעים שונים. 

"פתרון שתי המדינות" איפשר לערבים לדבר שלום כביכול, ולא להכיר בישראל. לצורך שלום אמיתי נדרשת הכרה מצד הערבים בישראל כביתו הלאומי של העם היהודי שניתן לו בזכות. ללא ההכרה, ימשיך המאבק באלף ואחת טענות (למשל, יטענו שחוק השבות בישראל הוא חוק גזעני שמייצר אפרטהייד). לכן ההתעקשות על "שתי מדינות לשני עמים", דהיינו גם העם היהודי. הפלשתינים (וכל הערבים) מתנגדים להכרה הזאת, משום שאינם מכירים בזכות כלשהי של היהודים על הארץ (גם ב"מסמכי החזון" של ערביי ישראל). 

הדברים שנאמרו בפגישת נתניהו־טראמפ מסירים את הלחץ האדיר שהפעיל ממשל אובאמה ליישום "פתרון שתי המדינות". תגובת הייאוש של השמאל בתקשורת ובפוליטיקה מלמדת על השפעתן הרעה של 50 שנות לוחמה תודעתית נגד זכותנו הטבעית להתיישב בנחלת אבותינו. 

נתן אלתרמן חזה זאת בשיר שהתגלה לאחר מותו. בשיר אומר השטן על "הנָצוּר הזה" (העם היהודי), שאי אפשר לנצחו בחרב, ולכן העצה להביסו: "לא אֶטול כוחו / ולא רֶסֶן אשים וּמֶתֶג / ולא מֹרֶךְ אביא בתוכו / ולא ידיו אֲרַפֶּה כמקֶדֶם. / רק זאת אעשה: אַכְהֶה מֹחוֹ / וְשָׁכַח שאתו הצֶדֶק..." 

התפיסה שהתנחלה בשמאל, שדווקא התמיכה במדינה פלשתינית היא הגשמת הציונות, היא בדיוק ההפך מכוונתה. בפברואר 1970 כתב אלתרמן: "מרגע שאנו מודים בקיומה של פיקציה לאומית פלשתינית, מאותו רגע נעשית הציונות כולה עניין של גזילת מולדת מידו של עַם קיים; ובמידה שאנו מסייעים כיום להשתרשותה של תודעה זו בעולם ובהכרתנו פנימה, אנו מערערים את יסודה ההיסטורי האנושי של הציונות, ומיישבים אותה על כידוננו בלבד". 

בשיחה עם שמעון פרס אמר אלתרמן: "אם אמנם יש כאן מחלוקת בין שני עמים, בין העם הפלשתיני שנושל כביכול מאדמתו, לבין העם היהודי, שנישלוֹ כביכול מאדמתו, הרי טעינו לאורך כל הדרך". 

 

3 השמאל המתון צריך לשלב ידיים עם הימין כדי להבטיח עתידנו לדורות. הפעולה הראשונה צריכה להיות "סוּר מֵרָע": מניעת היתכנותה של מדינה ערבית בגב ההר. יש לפעול לקונצנזוס רחב בנושא. אח"כ "וַעֲשֵׂה טוֹב": המשך השתרשותנו בנחלת אבותינו, כדי להביא למיליון הראשון של היהודים בשומרון ויהודה. 

באשר לערביי האזור: בשלב ראשון יש להשאירם תחת הרשות הפלשתינית במעין אוטונומיה מורחבת, ובדורות הבאים - להחיל ריבונות על מלוא מרחבי הארץ, תוך מתן תעודת תושב ואז אזרחות מלאה למי שירצה. עד אז יהיו בארץ מיליוני יהודים נוספים, בשל עלייה וגידול טבעי. אל חשש. דוד בן־גוריון הכריז על הקמת המדינה עם 600 אלף יהודים. מאז גדלנו ביותר מפי עשרה, תודה לאל. בינתיים, חשוב להיזהר ממשיחיות שווא הדוחקת את הקץ. סבלנות.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו