המינויים: כולם ילחצו על השרים | ישראל היום

המינויים: כולם ילחצו על השרים

ישראל מקיימת משטר המזכיר, בהיבטים רבים מאוד, את הממשל הבריטי: אין לנו מלך אך יש לנו נשיא, כך שבניגוד לארה"ב קיימת אצלנו הפרדה בין הדמות המייצגת את המדינה לבין המנהל הראשי. יש לנו כנסת הדומה לפרלמנט הבריטי, אצלנו נבחר ראש הממשלה בפרלמנט, ורוב השרים הם חברי פרלמנט. כמו בבריטניה יש לנו שירות מדינה מקצועי, והפקידים אינם אנשים פוליטיים, גם אם לא מעטים מהם אינם מסתירים את נטיית ליבם הפוליטית. הם אנשי מקצוע, המהווים נושאי לפיד אינטרס המדינה בין ממשלה לממשלה, עשירי ניסיון ויועצים חסרי פניות למקבלי ההחלטות.

הממשל האמריקני שונה מאוד מזה שלנו וכולל את ה־SPOIL SYSTEM, או "חלוקת השלל", שבמסגרתה מתחלפים לא רק השרים (המתמנים על ידי הנשיא לאחר שימוע בסנאט), אלא גם חלק ניכר מן הפקידים הבכירים (באופן יחסי לכ־4,000 המשרות העשויות להתחלף, מדובר ב־100 משרות בישראל).

לשיטה האמריקנית יש יתרון מסוים: שרים יכולים להביא איתם ללשכותיהם החדשות את אנשי שלומם, שעימם הם חשים בנוח, ואילו מפלגתם יכולה להחזיר טובה לפעילים שטרחו למענה במערכת הבחירות. אלא שהחיסרון הגדול הכרוך ב"שיטת השלל" הוא חוסר המקצועיות וחוסר ההמשכיות. כל מי שעבד מול פקידות בכירה אירופית ואחרת ומול פקידות בכירה אמריקנית, יוכל להעיד על ההבדל הרב: גם אם מדובר באמריקנים מוכשרים ובעלי רצון טוב - הם פשוט חסרים עבר מקצועי, ותקופת הלמידה שלהם באה על חשבון הצורך בקבלת החלטות גם בעת הכשרתם. הם חשים שעליהם לספק את צרכיו הפוליטיים של הבוס, ולכן הם נמנעים, לעיתים, מלקבל החלטות הכרחיות.

אבל החיסרון הגדול ביותר בשיטה נובע מכך שברגע שהמערכת מאפשרת מינויים כאלה, נוצר לחץ עצום למנות עסקנים מפלגתיים לתפקידים שאינם מתאימים להם. אם קיימת אפשרות חוקית למנות אנשים חיצוניים ללא מכרזים או באמצעות מכרזים שהסף נמוך בהם, הופכת אופציה הניתנת לראש הממשלה ולשרים להכרח פוליטי.

היו אלה שרים שלחצו על צמצום סמכותם למנות אנשים חיצוניים למועצות מנהלים של חברות ממשלתיות, משום שלחץ חברי מרכזי מפלגותיהם הפך בלתי נסבל בעידן הפריימריז. קשה מאוד להודיע לפעיל מפלגה, שהקדיש ימים ולילות למען הצלחת מפלגתו או לקידום המועמד שלו, שאיננו מתאים להיות דירקטור בחברת שיכון או בחברה אחרת. מי שסבור היום כי מתן דרור למינוי אנשים משלו יעניק לו תחושה ביתית יותר, עלול למצוא עצמו בעוד שנה־שנתיים במצב שבו אנחנו מצאנו עצמנו בשנות ה־90 אל מול דרישות הפעילים להפוך לדירקטורים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר