תוצאות מבחני פיז"ה אינן מחמיאות לישראל. אמנם אין לקדש תוצאות מבחנים אלו, ובטח שלא את ההשוואות הבינלאומיות והדירוגים, אולם הן מעלות שאלות ותהיות לגבי הכיוונים ודרכי הפעולה של מערכת החינוך בישראל. חשוב לציין כי מבחנים אלו אינם בודקים שינון וזכירה של תכנים ספציפיים (המאפיינים עד היום את רוב בחינות הבגרות בארץ), אלא יישום והטמעה של הידע שרכשו התלמידים, באמצעות שאלות הרלוונטיות לחיי היומיום שלהם. למעשה, מבחני פיז"ה מתיימרים לבדוק עד כמה הבוגרים של מערכת החינוך מוכנים לחיים וצפויים לתרום להתפתחות החברה והכלכלה כאשר ישתלבו בעולם העבודה. גם מערכת החינוך בישראל רואה בכך אחת ממטרותיה העיקריות, ולכן נשאלת השאלה - האם האופן שבו פועלת המערכת אכן מכוון להשגת מטרה זו?
אם נתעלם לרגע ממיקומנו בטבלה ונתמקד רק בציונים עצמם, נופתע לגלות כי ממוצע תלמידינו רחוק כמעט ב־100 נקודות (פער משמעותי מאוד!) מהממוצע של סינגפור, המובילה בכל התחומים שנבדקו (מתמטיקה: ישראל - 470, לעומת סינגפור - 564; מדעים: ישראל - 467, לעומת סינגפור - 556; קריאה: ישראל - 479, לעומת סינגפור - 535). יתר על כן, כ־30 אחוזים מהתלמידים סווגו ברמות 1 או 2 מתוך 6 רמות יכולת וסווגו כ"מתקשים". כלומר, מלבד דירוג המדינות, חשוב להסתכל גם על הנתונים, המצביעים בפני עצמם על התמונה העגומה. כמובן, הבדלים בין־תרבותיים משפיעים במידה ניכרת על הישגי התלמידים, אולם אפשר לראות שעם המדינות המובילות בהישגיהם נמנות לא רק סינגפור, הונג קונג, סין ויפן, אלא גם מדינות כגון פינלנד, קנדה ואסטוניה.
מדאיג אף יותר שלא חל שום שינוי בתוצאות תלמידי ישראל ביחס למבחן פיז"ה הקודם, שנערך בשנת 2012. אם כך הוא המצב, אזי אי אפשר להתעלם משאלות כגון - היכן משתקפים כל המשאבים העצומים המושקעים בחינוך בישראל? היכן אפשר לראות את התובנות שהופקו בעקבות תוצאות פיז"ה 2012? והיכן באות לידי ביטוי הרפורמות שהוכנסו למערכת החינוך בשנים האחרונות (אופק חדש ועוז לתמורה)? שהרי מטרתן היתה קידום הישגים על ידי העלאת שכר המורים, דרבון להתפתחות מקצועית של המורים, הקצאת שעות לעבודה פרטנית עם תלמידים ועוד.
אחת התשובות לשאלות אלה נעוצה בעיניי בלב ליבה של מערכת החינוך בישראל, המפזרת בשנים האחרונות סיסמאות של "למידה משמעותית", "הערכה חלופית", "חינוך אישי" ועוד, אך בפועל רחוקה מאוד מלהביא ליישום אמיתי ואיכותי של רעיונות אלו. יישום והטמעה של גישות פדגוגיות, המתאימות לעידן הנוכחי ולצרכים המשתנים, הם תהליך מורכב וארוך, שכן השינויים הנדרשים רבים הם. אולם ללא רפורמה אמיתית, ארוכת טווח, הבאה לחולל שינוי של ממש במסגרות החינוך, תוך התייחסות מתמדת לקשיים הכרוכים בשינוי מעין זה - אין לצפות להפתעות בתחום זה.
משרד החינוך מתייחס ומשווה את ממוצע תלמידי ישראל לממוצע ה־OECD, בתור הממוצע שאליו הוא שואף. אך מדוע אנו צריכים לשאוף לממוצע? מדוע ישראל לא צריכה לשאוף להוביל את שאר המדינות גם בתחום החינוך הבסיסי, ולא רק בתחומי הרפואה, המדע וההיי־טק?
תלמידי ישראל צריכים ומסוגלים לעמוד בראש הרשימה העולמית, אם רק תשכיל מערכת החינוך בישראל להתאים את עצמה למאפייני המאה ה־21, לצרכים של התלמידים ושל המורים, לידע שהצטבר בנוגע לגישות הוראה־למידה־הערכה המותאמות לכישורים הנדרשים היום מהלומדים, ולניסיון של מדינות אחרות בעלות מאפיינים תרבותיים דומים. בטוחה אני כי חשיבה מחודשת ועמוקה על מהות התהליך החינוכי והלימודי, תוך ניסיון לחתור למציאת דרכי פעולה יעילות, מוצלחות ומתאימות ככל האפשר לאוכלוסייה בישראל - תביא לא רק להישגים גבוהים יותר, אלא גם לשביעות רצון גבוהה יותר של התלמידים, של ההורים ושל כלל צוותי בתי הספר.
הכותבת היא מרצה וראש התוכנית לרכזי הערכה בית־ספרית במכללה האקדמית בית ברלטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו