מאז קום המדינה עלו לארץ יהודים כמעט מכל מקום בעולם. אין ספק שלהבדיל מעליות מודרניות אחרות, בני העדה האתיופית קשורים מאוד לדת היהודית, לירושלים ולציונות ומקפידים על קיום חגי ומנהגי ישראל.
ההתבוללות בקרב יוצאי העדה היא כמעט אפסית. אין קהילה שמסורה ודבקה בירושלים יותר מהקהילה של יהודי אתיופיה. אבות הקהילה, ראו עצמם כל השנים כיהודים המחכים לגאולה והדבר בא לידי ביטוי בהחלטתם לצאת למסע רגלי מסוכן ומפרך דרך גבולות סודן עד ארץ ישראל כנגד כל הסיכויים.
מהו חג הסיגד? חג הסיגד הוא מלשון סגידה. שמו העממי חג "המהללה" (תחינה או "יום הקיבוץ") והוא אחד מחגי ומועדי בית ישראל. החג חל בכ"ט בחשוון, כ-50 יום לאחר יום הכיפורים, ומהווה חג עלייה לרגל. במרכזו עומד טקס חידוש הברית בין העם לאל, הכולל קריאת קטעים מן התורה, ברכות ותפילות לגאולה. הטקס נערך בראש הר גבוה, כסמל להר סיני, ומנהלים אותו כוהני הקהילה. ההשראה למנהגי החג לקוחה ממעמד דומה המתואר בתנ"ך, אותו קיימו עזרא ונחמיה בימי שיבת ציון.
לחג הסיגד משמעויות רבות, בהן, חיזוק הקשר של הציבור עם התורה, חידוש הברית עם האל, עידוד הקהילה לשמירה על הזהות היהודית והמצוות, יום צום לחזרה בתשובה ותחינה לישועה משמיים כאשר הסיבה העיקרית היא הרצון ליצור אחדות בקהילה. כאמור, באתיופיה היה נהוג לקראת תום החג להתוודות על החטאים, כשהציבור פורש ידיו מעלה, תוך כריעה והשתחוויה. בסיום הטקס היו תוקעים בחצוצרות ומביעים את הרצון לחגוג בשנה הבאה בירושלים, ולבסוף, מקיימים סעודת מצווה חגיגית לחתימת היום.
עם זאת, למרות שהנבואה לה פיללנו התגשמה בהגעת בני הקהילה לארץ ישראל, הרי שקיום משמעות החג, כמו יצירת אחדות בעם או עידוד הקהילה לשמירה על הזהות היהודית, רחוקה מלהתקיים. יוצאי אתיופיה נמצאים בארץ יותר משלושה עשורים, ועד היום זהותם היהודית לא הוכרה באופן מלא וחלקם נאלצו לעבור גיור לחומרה. במקום לראות את בני הקהילה כאנשים שלקחו את גורלם בידיהם והוכיחו יכולת וכוחות להתארגן ולהתמודד עם קשיים עצומים בתלאות מסעם ארצה, רואה אותם החברה הישראלית כמסכנים, חסרי אונים ומתייחסת ליוצאי אתיופיה כקולקטיב הומוגני הזקוק ליחס מיוחד.
הפער בין יוצאי אתיופיה לבין האוכלוסייה הכללית בישראל הולך ומעמיק ומוביל אותנו למבוי סתום ולחוסר תקווה. האם החברה הישראלית טרחה עד היום להכיר את משמעויות חג הסיגד כחג המייחד מאוד את בני הקהילה האתיופית? האם החברה התעניינה לדעת שיש היסטוריה המהווה מקור לגאווה של הקהילה האתיופית, כשהייתה אימפריה יהודית ששלטה באתיופיה הנוצרית במאה העשירית לספירה במשך עשרות שנים? לא בטוח אם גם בני העדה מודעים לסיפורי הגאווה של הקהילה, שכן הם עסוקים בעיקר בניסיונות להשתלב ולהיות חלק בלתי נפרד מהחברה הישראלית, שעד כה לא עוזרת במיוחד בחיזוק הדימוי העצמי של בני הקהילה. לכן, ראינו בין היתר את המאבק המחאתי בקיץ האחרון שהביע תסכול וכאב רב בכל הנוגע ליחס המפלה והגזעני מצד החברה.
יהודי אתיופיה שהיו בגלות, מנהיגי הכפרים שבאו לחג ונציגים מכל כפר קיימו ישיבה רחבה במטרה להעלות סוגיות אשר העסיקו אותם. הם קיימו דיון להתייעצות, חשיבה משותפת למציאת פתרונות ודרכי פעולה מיטביים אשר יטיבו לקהילה כולה, ובפרט לכל כפר וכפר שיש בהם קשיים ואתגרים רבים. הם נעזרו אחד בשני לטובת כלל הקהילה, כמו שנאמר, "איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק" (ישעיהו מ"א, ו'). אולי כמו אז, גם בימנו חג הסיגד יכול לתת הזדמנות לחיזוק הקשר בין הקהילה לחברה כולה.
דמוז (עוזי) גובזה הוא פעיל חברתי קהילתי העובד עם בני נוער בכפר הנוער הודיות השוכן ליד טבריה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
