בחזרה לפולין, בשם הסבים

בעשור התשיעי לחיי, אני אחד מהמעטים שהיו עדים לטרגדיות ואף זכו להיות מעורבים ישירות בניצחונות שחווה העם היהודי בזמננו. ואולם זהו המקרה הראשון שבו אני חש צורך לשתף חוויה אישית רגשית באמת עם הציבור.

נולדתי באנטוורפן, בלגיה, והייתי בר מזל שבגיל 4, ערב פרוץ מלחמת העולם השנייה, לקחו אותי הוריי לאוסטרליה, שם חייתי עד עלייתי לישראל לפני 17 שנים. באנטוורפן היתה קהילה יהודית שוקקת ובה השתלבו ה"יידישקייט" של מזרח אירופה עם תפיסת עולם רחבה ומשכילה. אלא שהתושבים הפלמיים המקומיים היו, כפי שהם גם היום למעט בודדים, עוינים ברובם כלפי היהודים. לדוגמה, רבים מחברי המפלגה הלאומנית האנטישמית בבלגיה שיתפו פעולה עם הנאצים.

רוב בני משפחתי שנותרו באנטוורפן נשלחו לאושוויץ והומתו שם בתאי הגזים. סביי נרצחו בשמחת תורה, התאריך שבו אנו מציינים את יום השנה (יארצייט) למותם. מצעירותי זכורות לי השיחות המדכאות, בעת שהוריי חששו יותר ויותר בנוגע לגורל יקיריהם, ובמיוחד לסביי, שמהם קיבלנו גלויות מזויפות שהוכנו על ידי הנאצים לאחר גירושם ושבהם נכתב לנו שמצבם טוב - ואחריהן שתיקה רועמת.

מאז עלייתי לארץ, החיים בישראל היו בעבורי ברכה, במיוחד משום שאני זוכה להיות קרוב לנכדיי ולניניי שגדלים כאן. בני הצעיר, יונתן, חי ברעננה ויש לו חמישה ילדים. הגדולה שבהם היא אביגיל בת ה־17. במהלך השנה האחרונה היא עברה הכנות בבית הספר שלה, אמי"ת רננים, לקראת המסע החינוכי שלהם לפולין, שממנו שבה השבוע.

קודם ליציאה, קיים בית הספר טקס עבור הבנות והוריהן. לאחר הטקס, אביגיל עלתה על האוטובוס והתיישבה ליד חברתה הטובה, נעה ארמן לובנברג, שעימה תיכננה לחלוק חדר במלון. לאחר שנפרדו משתי הבנות, ההורים שוחחו על אודות מקורות משפחותיהם ובמהלך השיחה התגלה שלשתי הבנות היו סבים גדולים (סבא רבא) שגורשו לאושוויץ מאנטוורפן.

אך הדבר המדהים באמת היה הגילוי שהסבים גורשו באותו היום, ולפי כל הסיכויים אף נרצחו באותו היום. וכעת - 73 שנים מאוחר יותר - נעה, בת הדור הרביעי מצאצאי שיינדל וורטסמן, ואביגיל, נינה מדור זה של ינטע ואהרון אקרמן, יצאו יחדיו במסגרת אותו בית ספר לפולין, למסע שכולל את מחנה המוות אושוויץ. הסמליות שלהן, כישראליות גאות היוצאות יחד להתייצב מול הזוועות של המקום שבו נרצחו סביהן, עבור אלו מאיתנו שחיו באותם הזמנים, היא עוצמתית באופן מיוחד.

עלי להודות כי כאשר סופר לי על הגילוי הזה, רגשותיי גברו עלי ועיניי נמלאו דמעות. הרגשתי שאני עובר חוויה סוריאליסטית. השגחה עליונה הפגישה את שתי הבנות הללו יחדיו ברעננה, ישראל. שתי בנות־נינים של קורבנות השואה שגורשו מאנטוורפן לאושוויץ באותו הטרנספורט ונרצחו באותו היום. שתי החברות האלו היו באותה הכיתה, וכבר הסכימו לחלוק חדר במהלך הטיול לפני שהיה להן מושג לגבי הרקע יוצא הדופן שקשר ביניהן.

המידע הזה נודע רק לאחר שאביגיל ונעה נסעו לשדה התעופה, אך שתי הבנות קיבלו טלפונים מהוריהן קודם לעלייתן למטוס ועודכנו בכך. איזו התרחשות יוצאת מן הכלל. כעבור ארבעה דורות, דרך אוסטרליה וארה"ב, הצאצאים הישראלים בגיל הנעורים של קורבנות השואה שגורשו יחדיו על אותו הטרנספורט מאנטוורפן, ושנרצחו יחד באותו היום באושוויץ על ידי הנאצים, שבו וביקרו באתרים שצריכים היו להיות שיאו של הפתרון של היטלר. בהניח בצד את צירופי המקרים המדהימים, הדבר משגר גם מסר המזכיר את עוף החול העולה מאפר השואה, ובהמשך את התחייה ואת ההמשכיות של הדורות בישראל.

אלו מאיתנו שהיה להם קשר כלשהו לשואה יוכלו להזדהות עם ההתרחשויות הבלתי רגילות שהם חוו או היו עדים להן. אך צירוף המקרים המדהים הזה נושא בחובו גם מסר של תקוות עולם בעבור העם היהודי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו