אפשר רק להניח מה היה קורה כאן לולא הלחיצה על ההדק ב־4 בנובמבר 1995 • מותר להאמין שיצחק רבין היה משנה את ההיסטוריה - ושהיום היינו מציינים 20 שנה לשלום עם הפלשתינים • לעולם לא נדע
כבר 21 שנים חוזרת ועולה השאלה מה היה מתרחש אלמלא נרצח. רוצחו היה משוכנע בבלעדיות הפתרון הפרטי שלו. קר רוח והגיוני על פי טעמו, מבין כי אם לא ייהרג בניסיון להגן על רבין, יישב כל חייו בכלא, האמין כי הדרך היחידה למנוע את חלוקת הארץ ואת פתרון שתי המדינות היא לשים קץ לחייו של ראש הפירמידה. אחרים - בלי קשר לגינוי נחרץ של המעשה - חלקו על כך, בעיקר מימין ובמידה מסוימת גם משמאל.
מול הטוענים כי אילו היה רבין נשאר בחיים היה מוביל אל השלמת תהליך אוסלו - הסכמה לגבי הסדר קבע עד 4 במאי 1999 - טוענים אחרים כי בחודשים האחרונים לחייו הראו הסקרים כי ראש האופוזיציה דאז, בנימין נתניהו, הוא בעל סיכויים של ממש לגבור על ראש הממשלה דאז בבחירות הישירות הראשונות לראשות הממשלה, שהיו אמורות להתקיים בסתיו 1996. בחלק מן הסקרים היה יתרון קטן לרבין, ובאחרים היה שוויון ואף יתרון לנתניהו. כיוון שכך - ממשיכים הטוענים ואומרים - ההיסטוריה לא היתה משתנה הרבה. נתניהו היה זוכה בבחירות ומנהל מדיניות שונה מאוד מזו של קודמו - אותה מדיניות שניהל כאשר נבחר לראשות הממשלה ביוני אותה שנה.
טענה אחרת היא כי עמדותיו של רבין לא יכלו להביא להסדר מוסכם עם הפלשתינים, משום שאמירותיו השונות (ובייחוד בנאום בכנסת חודש לפני הירצחו, אשר בו הביא לאישור את הסכם הביניים, ואשר הופרע אינספור פעמים על ידי נציגי האופוזיציה כאשר ניסה להציג את חזונו באשר להסכם הקבע) היו רחוקות ממה שהפלשתינים היו מוכנים, אולי, לקבל.
שתי הטענות הללו אינן הזויות. איש אינו יכול לדעת אם רבין היה יכול לזכות בבחירות 96'; הציבור נחלק באופן חד, ולכן - אירועים של השבועות האחרונים היו יכולים להשפיע לכאן או לכאן. ובאשר לעמדותיו - לפני תחילת המשא ומתן על הסדר הקבע היו אלו העמדות הניציות יותר במחנה השלום הישראלי.
אלא שבכך אין העניין מתמצה. באשר לעמדותיו, גם אם היו אלה עמדות פתיחה (כמו עמדותיו הנחרצות, לכאורה, של מנחם בגין לפני המשא ומתן עם סאדאת בספטמבר 1978, אשר מכולן נסוג במשא ומתן עצמו), מדובר בעמדות שהיה אפשר להגיע מהן, לדעתי, להסדר. רבין הכריז כי מטרתו היא כי ההסכם עם הפלשתינים יאפשר לישראל, בגבולותיה החדשים, ריבונות על רוב ארץ ישראל המערבית, וקיום רוב יציב של 80 אחוז יהודים, תוך כדי הבטחת מלוא זכויותיהם של הלא יהודים במדינה.
הוא דיבר על ישות פלשתינית, שהיא "פחות ממדינה", ועל כך שגבול הביטחון של ישראל יהיה בבקעת הירדן. הוא הבטיח לא לשוב לגבולות 4 ביוני 1967, ולעמוד על קיומם של יישובים ישראליים הסמוכים לצידו המזרחי של הקו הירוק, ועל ירושלים מאוחדת, בריבונות ישראלית, שתכלול גם את מעלה אדומים ואת גבעת זאב.
גם בהנחה שרבין היה דבק בכל המרכיבים הללו לאורך המשא ומתן המיועד על הסדר הקבע (שהיה אמור להתחיל ב־4 במאי 1996), אפשר בהחלט להכניס, במסגרת הכללית שהציב לפני 21 שנה, הן את הפרמטרים של הנשיא קלינטון מדצמבר 2000, והן את "יוזמת ז'נבה" מ־2003, המבוססת, במידה רבה, על הפרמטרים הללו.
משאל עם על השלום
לא היתה במגירתו של ראש הממשלה המנוח שום תוכנית מפורטת להסכם הקבע. כמו קודמיו, הוא נמנע מלהיכנס לפרטים, וחשש כי כל עמדה ישראלית תהפוך לעמדת פתיחה. משום כך, למרות שבנאום 5 באוקטובר שלו הוא היה מפורט יותר מאי פעם, עדיין מדובר בעמדות שהוא עצמו ראה ככאלה שעליהן אפשר להתמקח במשא ומתן שייפתח כמה חודשים אחר כך.
את אמירתו על אודות "ישות שהיא פחות ממדינה" אפשר לראות כתמיכה במדינה פלשתינית מפורזת, מתוך הבנה שמדינה שלא יותר לה להקים צבא משלה היא - בעצם - פחות ממדינה. באשר ליישובים הישראליים שיישארו סמוך לגבול 67', ובאשר להתנגדותו הנחרצת לחזרה לגבול הקו הירוק - ברור שאפשר לעמוד על תיקוני גבול במסגרת חילופי שטחים, שלהם הסכימו הפלשתינים באופן בלתי פורמלי. נציגי הליגה הערבית אף הכריזו על כך בפומבי בפגישה עם מזכיר המדינה האמריקני ג'ון קרי.
דברי רבין על אחדות ירושלים אינם סותרים את הרחבתה של ירושלים הישראלית כך שהיא תכלול את השכונות הישראליות אשר הוקמו במזרח ירושלים, ואת החלקים היהודיים של העיר העתיקה. ראשי ממשלה כמו אהוד ברק ואהוד אולמרט, אשר הרבו להתייחס למחויבותם לאחדות ירושלים, הבהירו, מאוחר יותר, כי ירושלים המאוחדת, שלא תכלול את 28 הכפרים הערביים שסופחו לה באופן חד־צדדי ב־1967, תהיה ירושלים היהודית הגדולה ביותר בהיסטוריה. במסגרת חילופי השטחים לא תהיה מניעה להרחיב את הריבונות הישראלית גם למעלה אדומים ולגבעת זאב.
ובאשר לגבול הביטחון בבקעת הירדן: מי שמדבר על גבול הביטחון מבהיר, בעצם, כי אינו מדבר על גבול הריבונות, ואם פתרון הקבע אכן יכלול מדינה פלשתינית מפורזת, משמעות הדבר היא כי גבול הביטחון יהיה הירדן.
אבל גם בלי לנסות להעניק פירוש לדברי רבין כך שיוכלו לאפשר הסדר מדיני, ברור שרבין היה מוכן להגיע לפשרות, והוא הוכיח זאת בכך שהסכים לקיים משא ומתן עם אש"ף לאחר שנים ארוכות שבהן התנגד לכך בתקיפות. הוא אף לא הסכים להציב לאש"ף תנאים, אשר - אם ייענה להם - יהפוך לבר־שיח.
המשא ומתן על הסדר הקבע אכן החל במאי 96', אך כיוון שהדבר קרה חודש לפני הבחירות שהוקדמו על ידי שמעון פרס, היה זה אירוע טקסי בלבד, והובטח בו לפתוח בשיחות משמעותיות מייד לאחר הבחירות, מה שלא אירע. אילולא רצח רבין, סביר להניח שהאירוע הטקסי הזה היה נמשך, מייד, בשיחות של חודשים אחדים על הסכם קבע.
סביר להניח שאילו היה רבין מביא את תוצאות השיחות הללו כנכס המרכזי שלו בבחירות 1996, והופך את הבחירות למשאל עם על הסכם הקבע, היה ציבור הבוחרים אומר לו "הן". סביר להניח ש־20 השנים האחרונות היו יכולות להיות שנות שלום.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו