העולם אהב את פרס בזכות השילוב בין ידע מפליג, ניתוחים רציונליים ודבקות בצחוק • רבים ראו בו את המנהיג הישראלי הפועל למען שלום אזורי, אבל לא היה זה נכון בהכרח לגבי מדינות ערב
בספטמבר 2000 נפגשתי עם האפיפיור ג'ון פול השני בוותיקן לשיחה בארבע עיניים. חודשים ספורים קודם לכן הוא ביקר בארץ, ובשיחה בינינו דיברנו מטבע הדברים על רשמיו. בשלב מסוים הוא קירב אלי את כיסאו, ושאל כמבקש להמתיק סוד: "איך זה קרה שפרס הפסיד את הנשיאות לקצב? הרי הוא אישיות חשובה כל כך ונערצת, ואיש אינו מכיר את הנשיא הנבחר". אמרתי לו שאין נביא בעירו והוא חייך.
אחר כך חשבתי לעצמי שתשובתי לא היתה מדויקת. כיום אני יכול לומר שפרס היה נביא גם בעירו. עד 1977 הוא היה כוכב במפלגת העבודה, וגם זכה לתמיכת הימין־מרכז בגלל ניציותו. כראש מפלגת העבודה, היא איבדה את תמיכת המרכז־ימין, וזו שמשמאל לא הספיקה לה. כנשיא חזר לזכות באהדה רחבה שהזכירה את זו שזכה לה כאשר היה ביצועיסט צעיר עם חזון מדעי, ועם אמונה עמוקה בצדקת דרכה של ישראל הצעירה והקטנה.
•••
העולם אהב אותו הן משום שהרשים את בני שיחו בידע המפליג שלו, בניתוחיו הרציונליים, בחוש ההומור שלו, בכך שלא היה זחוח דעת גם כאשר הגיע לפסגות, ובעיקר משום שכאשר הבין כי השלום הוא חלק מרכזי בהבטחת ביטחונה של ישראל, הוא צעד צעדים אמיצים לקראתו, מתוך תמיכה בחזון המדיני המקובל על העולם כולו. הוא גם הכיר רבים וטובים בעולם במהלך עשרות שנים, וככל שנותר בזירה הפוליטית, כך הפך שמו לאגדה, ולא רק בגלל התמדתו הפוליטית.
•••
אני זוכר אירוע שהתרחש דווקא כאשר כוכבו לא זרח. היה זה באותם ימים, אחרי שהפסיד באופן מפתיע למשה קצב, וחזר לתפקיד הפתטי־משהו של השר במשרד המיותר לפיתוח הנגב והגליל. הוא נסע לארה"ב, וביקש ללכת להצגה בברודוויי. כשהגיע לאולם החלו מחיאות כפיים סוערות, והקהל קם על רגליו.
הוא לא הבין במה מדובר, וסבר לרגע - כך סיפר לי מי שהיה איתו שם - כי היתה זו מקדמה שהעניק הקהל לשחקנים עוד לפני תחילת ההצגה. חלפו שניות ארוכות עד שהבין שהקהל קם משום שזיהה אותו.
אבל פרס היה גם נביא בארצו. כשדיבר על "מכונית לכל פועל", אנשים גיחכו, והציגו אותו כחולם בהקיץ. הרעיון שהוביל באשר לשילוב האינטרס של צרפת ובריטניה עם זה של ישראל כדי לכבוש את חצי האי סיני, נראה כמעט הזוי, אך הוא הצליח לשכנע את כל הנוגעים בדבר (כולל את בן־גוריון שנרתע מכך בתחילה), ומבצע סיני היה - מבחינת ישראל - סיפור הצלחה שהעניק לה עשר שנות שקט. הוא היה נביא השלום עם ירדן, ועמד - הרבה לפני אחרים - על חשיבותן של המצאות מדעיות כמו המכונית החשמלית או הננו־טכנולוגיה ועודד אותן.
פרס היה איש העולם, ורבים בעולם רצו לראות בו את המנהיג הישראלי הפועל למען שלום אזורי, אבל לא היה זה נכון, בהכרח, לגבי מדינות ערב.
אחת הדוגמאות לכך היתה התנהגותו של נשיא מצרים אנואר סאדאת בתקופת בחירות 1981 בישראל. סאדאת ובגין נפגשו ערב הבחירות, וכיוון שהיה אסור להראות מתמודדים ישראלים בתוכניות הטלוויזיה, השתמש הליכוד בחומר המצולם בסרטי הבחירות שלו.
אני סברתי, לתומי, שסאדאת לא היה מודע למה שקורה בפוליטיקה הישראלית, לא היה לי ספק שהוא מעדיף את פרס על פני בגין, וכי לא הבין כי הוא משחק לידיו של בגין, כאשר הוא יושב מולו בניחותא בשארם א־שייח כבשיחה בין ידידים.
לימים שוחחתי על כך עם מי שכיהן שנים רבות כמזכיר המדינה לענייני חוץ, הפרופ' בוטרוס בוטרוס ראלי. שאלתי אותו מה קרה בצד המצרי במהלך ימי הבחירות של 1981, והוא אמר לי שהתקיים דיון בקהיר באשר להעדפתו של ראש ממשלה זה או אחר. סאדאת הגיע למסקנה כי הוא מעדיף את בגין, משום שבגין מחויב אישית להסכם עם מצרים, ואם פרס ייבחר, עלול הליכוד לטרפד כל צעד שלו ולהאשים אותו בבגידה. הוא השתתף בסרטון התעמולה של הליכוד לא מתוך נאיביות, אלא מתוך הבנה מלאה של הסיטואציה.
•••
הדבר חזר על עצמו ב־1996. מקורביו של המלך חוסיין סיפרו לנו לאחר שנים אחדות כי חוסיין הגיע למסקנה כי נתניהו עדיף מבחינתו ורצה בניצחונו, אף שהדעת נתנה כי יהיה עדיף בעיניו להגיע להסכם עם מנהיג מפלגת העבודה. הטענה כי גורמי החוץ השונים העדיפו תמיד את פרס על פני אנשי הימין הוכחה כמוטעית שוב. על פי כל הסימנים, העדיף המלך חוסיין את נתניהו על פני פרס, מכיוון שאמרו כי אין לו עניין במדינה פלשתינית, וכי הוא מאמין כי נתניהו ימנע זאת.
מתברר כי הנוסחה היתה מסובכת יותר: הטיעונים של פרס, מאז 1977, היו קרובים הרבה יותר לאלה של מדינות המערב, ולא רק להן, ולכן הן חשו קירבה גדולה יותר לפרס. לעומת זאת, מנהיגי האזור לא העדיפו אותו באופן אוטומטי, ובמקרים קריטיים התברר כי היה נדמה להם שמנהיג הימין עדיף עליו או על מנהיגים אחרים מן המרכז־שמאל. האהדה העולמית לא תורגמה תמיד למדיניות מעשית.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו