הסיוע הצבאי: האומנם משבר?

נחום ברנע פירסם שלשום מאמר ב"ידיעות אחרונות", שבו השמיץ בפעם האלף את בנימין נתניהו. זה עיקר מפעלו העיתונאי בשנים האחרונות. לדבריו, המסתמכים על אהוד ברק, הממשל האמריקני היה מוכן להגדיל את הסיוע הצבאי עד ל־4.5 מיליארד דולר בשנה לעשור הבא, ובגלל נאומו של נתניהו בקונגרס נגד הסכם הגרעין עם איראן התנקם בנו הממשל ו"קנס" אותנו בכ־700 מיליון דולר לשנה. נאומו של נתניהו עלה לנו 7 מיליארד דולר. קיראו שוב. זאת אינה בדיחה. הכותב הבכיר של "ידיעות" סבור שכך מתנהלות מדינות, ועוד בעלות ברית.

ברנע התייהר: "דבר אחד לא שנוי במחלוקת: ההימור שלקח נתניהו היה טעות בקנה מידה היסטורי". מעניין. לא שמענו את ברנע מדבר כך על הסכמי הדמים באוסלו, טעות היסטורית כבירה שהוא וחבריו המיטו עלינו. זה לא עלה 7 מיליארד אלא בדמים ובמאות רבות של מיליארדים שישראל השקיעה בצמצום נזקי המחשבה האווילית, שאם נכניס לארץ ישראל המערבית אלפי מחבלים שנשבעו להחריבנו, הם יחליפו עורם ויגנו עלינו מפני ה"קיצוניים". יובל רבין קונן השבוע ב"הארץ" על כך שנתניהו לא מספיק "אמיץ" כמו הוזי אוסלו. לא ייאמן. 

שוחחתי עם בכירים במערכת הביטחון לשעבר ובהווה, שהיו בסוד המו"מ עם האמריקנים. כולם אמרו שאין קשר בין הנאום לחבילת הסיוע הצבאי. בממשל האמריקני הנוכחי קיימים גורמים רדיקליים המחלקים את העולם לקורבנות ול"מְקַרְבְּנִים" (victimizers); מבחינתם ישראל שייכת לאחרונים, ולכן ראוי לקצץ לה בסיוע הצבאי. מכל מקום, גם אם בשיחות רקע היו מחשבות על 4.5 מיליארד, הן לא הגיעו לשולחן המו"מ. "בשום שלב לא עלה סכום כזה. בוודאות!" אמר לי גורם שמטפל בנושא כבר כמה שנים. הסכומים היו כנראה נמוכים הרבה יותר. האמריקנים דיברו על כ־3.1 מיליארד. הסכום הנוכחי - כ־3.8 מיליארד - גדול דיו כדי להפריך את תזת ה"קנס". 

ברנע התנבא בעבר שמא "המאבק (בהסכם הגרעין) לא ישחרר את הבית הלבן מהחובה לפצות את ישראל", ולפני כמה חודשים סיפר ש"הממשל האמריקני לא מקבל בהתלהבות את דרישת ישראל להגדיל את חבילת הסיוע". נדמה שהמספרים מדברים אחרת. גם הסעיף שבמחלוקת ביחס להוצאת כספי סיוע בישראל הגיע ליישובו; התעשייה הישראלית תקבל בעשור הקרוב סכום כמעט זהה לזה שקיבלה בעשור החולף. משבר? 

ואחרי כל זאת, אני מפנה לדברי משה ארנס, שר הביטחון לשעבר, שגם אם ישראל מעריכה את הסיוע האמריקני, הרי בשלב הנוכחי הוא "לא חיוני להישרדותה" ו"אפשר להתקיים בלעדיו". לעצמאות יש מחיר. 

אך לא פה קבור הכלב, אלא בחזרה הכפייתית של ברנע וחבריו על "נזקי" הנאום ההוא. אם מי שנבחר לראשות ממשלת ישראל סבור שמדובר בהסכם גרוע המעמיד את ישראל (והאזור כולו!) בסכנה חסרת תקדים בתולדותיה, האם לא מצופה ממנו שידפוק על כל דלת ויזעיק כל המוכן לשמוע כדי לדחות את ההסכם, גם במחיר "פגיעה ביחסים"? אגב פגיעה ביחסים, גם כיום התמיכה של הציבור האמריקני בישראל היא בשיעור של יותר מ־70 אחוזים. שני המועמדים המובילים במערכת הבחירות בארה"ב מתחרים על תמיכתם בישראל. 

יתרה מזו, הנאום אכן הציב את נתניהו בעולם כמי שמוביל תפיסה אחרת ביחס לאיראן. זה מאפשר לכונן קואליציה אזורית גלויה וסמויה של המדינות המתנגדות להגמוניה האיראנית, ושיודעות דבר או שניים על תקפותם של חוזים כתובים במזרח התיכון. 

נזכרתי בנשיא אמריקני אחר, לינדון ג'ונסון, שעשרה ימים לפני מלחמת ששת הימים הזהיר את ממשלת אשכול באמצעות שר החוץ אבא אבן לא לנקוט מהלכים חד־צדדיים נגד המצרים, משום שארה"ב לא תעמוד לצידנו: "ישראל לא תעמוד לבדה, אלא אם כן תחליט לפעול לבדה". אשכול החליט אחרת והיחסים דווקא השתפרו למרות המהלכים ה"חד־צדדיים" של ישראל במלחמה. מזל שברנע לא כתב אז.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו