עיניים עצומות לרווחה

המחבלים שערפו את ראש הכומר בנורמנדי, המחישו את שיח החירשים בין האיסלאם הג'יהאדיסטי למערב הליברלי־אינטלקטואלי • במקום להילחם בהופעת הרע, נלחמים הליברלים באלה המזהירים על הסכנה שבו

1 לרגע אחד, כששונאו ורוצח אביו נמצא בהישג ידו, והנקמה קרובה מתמיד, נרתע הַמְלֶט מלהרוג את קלאודיוס דודו שהפך למלך אחרי שהרעיל את אביו. האם "עֵת לעשות עכשיו?" הוא מתלבט. "הַאֶנָּקֵם אֵפוֹא, אִם אֲקַפְּחוֹ עַכְשָׁו, בִּטְהֹר עָלָיו נַפְשׁוֹ?... לֹא!" הוא משיב חרבו לנדנה. "עכשיו הוא מתפלל". הוא ימתין לשעת כושר אחרת, כשרוצח אביו ישתכר או יִזנה, או "יַעֲשֶׂה כָּל מַעֲשֶׂה אַחֵר, שֶׁאֵין בּוֹ יְשׁוּעָה". 

על פי רוב, הקוראים במחזהו האלמותי של שייקספיר מתמקדים בקנוניות הפוליטיות, באהבה המסובכת בין המלט לאופליה, ביחסי האב, הבן והאם ואספקטים נוספים של הנפש האנושית. אבל הנה, בפינה מבוישת במחזה, נמצא עיקרון מנחה המוציא את התפילה מחוץ למשחק הדמים. 

לא תמיד הלכה התרבות המערבית בעקבות הנחייתו של שייקספיר, אבל מאז מלחמות הדת באירופה עברו מאות שנים, והכנסיות, דומה, נותרו מחוץ למלחמות. עד השבוע, שעה שרוצחים מוסלמים אילצו כהן דת קתולי לכרוע על ברכיו בכנסייה, ובתנוחת תפילה ערפו את ראשו במסורת "דין מוחמד בסיף" כלפי עובדי האלילים. לא מדובר באירוע טרור נוסף שאירע במקרה בכנסייה. זאת הכרזת מלחמה; מבחינת הרוצחים, אירופה כולה כרעה על ברכיה לפני שראשה הותז. 

במאה ה־10 לפנה"ס, לפי המסופר במלכים א', בראשית מלכות שלמה, מרד בו אחיו אדוניה. שר הצבא הקודם, יואב, שתמך במרד, ביקש להימלט ממוות, לכן ברח למקדש ואחז בקרנות המזבח. ואכן, שר הצבא החדש, בנָיָהו, שנשלח להמיתו, נמנע מלעשות זאת. עד ששלמה הורה לו להורגו שם, לא משום שמרד אלא מפני שרצח "שְׁנֵי אֲנָשִׁים צַדִּקִים וְטֹבִים מִמֶּנּוּ... אֶת אַבְנֵר בֶּן נֵר שַׂר צְבָא יִשְׂרָאֵל וְאֶת עֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר שַׂר צְבָא יְהוּדָה". הרמב"ם מסביר (דווקא בקודקס ההלכתי שלו "היד החזקה") שהמזבח מגן אפילו על מורדים במלכות, אבל בהחלט לא על רוצחים, כנאמר במקרא: "וְכִי יָזִד אִישׁ עַל רֵעֵהוּ לְהָרְגוֹ בְעָרְמָה - מֵעִם מִזְבְּחִי תִּקָּחֶנּוּ לָמוּת" (שמות כא). הכנסייה בנורמנדי היתה אמורה להגן על המתפללים, אבל לא על רוצחיו של כהן הדת. היה אפשר בהחלט לירות בהם בפנים. 

 

2 המערב החילוני בז לסמלים ולמחוות היסטוריות. פניו לעתיד. "אל תביטו לאחור, הניחו להולכים... אל תלחשו תפילה". אבל בחברות אולטרה־שמרניות או דתיות־קנאיות, הזמן לא נע רק בצורה רציפה, בבחינת מה שהיה היה, אלא מה שהיה - נוכח במלוא עוצמתו עכשיו. לא לחינם השתמש דאעש במונח "צלבנים" ככינוי לאירופה. כ־700 שנה ארכה הרקונקוויסטה, כיבושה מחדש של ספרד הנוצרית מידי המוסלמים. באופן אירוני, נפל המוצב האיסלאמי האחרון באירופה עם כיבושה של גרנדה בינואר 1492, קצת לפני גירושם הסופי של יהודי ספרד. 

אפשר לכסות על האמת, אך קשה להתעלם ממה שנראה בעשורים האחרונים באירופה כרקונקוויסטה איסלאמית. הבאתי בעבר את יוסוף קרדאווי, גדול פוסקי האיסלאם כיום, שכבר ב־2003 פירסם פתווה הקובעת: "האיסלאם יחזור לאירופה ככובש וכמנצח לאחר שגורש ממנה פעמיים... העתיד שייך לאיסלאם, ודתו של אללה תנצח... את כל הדתות". בהתפשטות האיסלאם בעולם, ראה קרדאווי את "תחילת חזרת הח'ליפות האיסלאמית" שתוביל "את האומה המוסלמית לניצחון" עד שתכבוש "את העולם כולו". 

זה מאות שנים שאירופה סילקה את אלוהיה והתנערה מהמימד הדתי בתרבותה. הכנסיות ריקות ברובן. עם הזמן, הביא סילוקה של הדת לסילוק אוצרות אדירים של רגש וסמלים, שעד אז חיזקו את הקיום האנושי שעכשיו נדרש לשאוב את עוצמותיו רק מהתחום ה"גלוי", ה"מובן" וה"הגיוני". הפסיכואנליטיקן ק"ג יונג העיר ש"הטרגדיה של 'כה אמר זרתוסתרא' נעוצה בעובדה שניטשה עצמו נהפך לאל, מפני שהאל שלו מת". 

איני שופט את ההחלטה האם להאמין או להשליך את האמונה הדתית. אולם אי אפשר להתעלם ממקומו ההיסטורי של אלוהים באישיות האדם כ"המיקום הנפשי החזק ביותר מבחינה אפקטיבית", כהגדרת יונג. הסרת האלוהים הזה מהאישיות המערבית בתהליך ארוך, לא הצמיחה תחליף חזק דיו - לבטח לא להמונים - שירכז את שלל הפונקציות החיוביות שמילאה הדת בתודעה האנושית. 

 

3 והנה ביבשת הזקנה קם ועולה כוח גדול המעמיד את הדת במרכז עולמו, אבל לא את הנצרות, אלא פרשנות דתית הרואה בנצרות (וביהדות) אויבת מושבעת של האיסלאם, שאירופה היא נציגתה הישנה (ואמריקה נציגתה החדשה). מול הכוח הרענן הזה עומדת תודעה חילונית עייפה, אסורה באזיקים של משטרת מחשבות המסרבת להתייחס לתופעות אלא רק לאינדיבידואלים. כל פושע או מחבל נידון לעצמו. אסור להכליל או לשפוט עד שלא תוכח האשמה. 

לכן הסירוב הליברלי־מערבי להילחם בעצם אפשרות הסכנה, גם אם מזהה את הפוטנציאל המאיים על חייו. המערב לא בחר להילחם במפלצת הנאצית אלא רק כשלא נותרה לו ברירה. רק כשהיטלר תקף את בריטניה ורוסיה, והיפנים תקפו את ארה"ב - נכנס המערב החופשי למלחמה. עד אז ניסה לפייס את גרמניה הנאצית בכל דרך. החשיבה המערבית קשרה את העיניים מלהבחין בתופעה עצמה, כלומר ברעיון הסכנה ההולך המתגשם בחברה הגרמנית, בטרם נורתה הירייה הראשונה. העיוורון הזה מבחירה עלה לאנושות בחיי עשרות מיליונים. 

נשים לב, שבעוד שייקספיר הציב את התפיסה המערבית הרואה את "האדם המתפלל" - כלומר המקדשת את ראיית הפרט - האיסלאמיסטים לא ראו מולם אדם מתפלל אלא תופעה: נוצרי, "צלבן", אויב אללה וכדומה. לא רק שתי שפות ושתי דתות שונות לפנינו, אלא שתי תפיסות מציאות. זהו שיח חירשים. לוחמי הג'יהאד מדברים בשפת המיתוס והדת, והמערב אוחז בשפת הלוגוס והרציונליזם, שפה שהופשטה מעוצמתה, ולמעשה פוחדת מהתכנים הדתיים המאיימים לשוב, שהרי סילקנו את התכנים האלה מחיינו די מזמן, אז מה עושים ג'יהאדיסטים ברחובותינו? 

אכן, האיסלאם הג'יהאדיסטי מציג את הליברלים המערביים במלוא מערומיהם האינטלקטואליים. מי שהאינטלקט מונע ממנו להילחם ברע - ואפילו לנקוב בשמו המפורש - יתקשה להסביר להמונים מדוע חייהם הפכו הפקר במחיר טוהר מוסרי מדומיין. מקריאת התגובות לאירועי הדמים באירופה ובארה"ב, ואפילו התגובות לוועידת המפלגה הרפובליקנית, עושה רושם שבמקום להילחם בהופעת הרע ובאיום הטוטליטרי שלו על החופש של המין האנושי, נלחמים הליברלים באלה המצביעים על הסכנה ומזהירים מפניה. הנה סיבה עמוקה לתופעת דונלד טראמפ.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו