סוף־סוף, העניינים החשובים באמת | ישראל היום

סוף־סוף, העניינים החשובים באמת

מה הקשר בין הצעת חוק של ח"כ נחמן שי לחורים בנעלי הקיסר? • איך ההתקרבות בין ישראל לסעודיה משפיעה על הח"כים הערבים? • ואת מי עוד יתבעו הפלשתינים בגלל הצהרת בלפור?

השבוע עברה הצעת חוק שהגיש ח"כ נחמן שי, שינוי שם "קיצבת זיקנה" ל"קיצבת אזרח ותיק" - סוף־סוף מישהו שם בכנסת לא מתעסק בשטויות, ואפילו יש לו הסבר עמוק: "קיצבת זיקנה" זה כינוי משפיל. ואני שואל, למה לעצור פה? למה לא למנוע השפלות נוספות? למה לא לטעון שח"כ נחמן שי הוא גם כינוי שעלול להתפרש כבעייתי? למה לא לשנות את החוק ולפנות אליו בתואר אחר?

אך אין זה ההישג היחיד של הכנסת השבוע, שהעבירה חוק מהמתקדמים בתולדות האנושות - חוק המקוואות, שאוסר על הרפורמים לטבול במקוואות ברחבי הארץ. איזה חוק חלוצי. שום מדינה אחרת בעולם אפילו לא העלתה על דעתה ללכת רחוק כל כך. הבעיה היחידה עם חוק זה - איך יזוהה רפורמי שמנסה להיכנס למקווה? האם אומת הסטארט־אפ הציונית תמצא פתרון? האם מישהו יוכל לייצר, למשל, נורה מהבהבת, כמו אלה שבקצה כנפי המטוסים, שתרחף מעל הראש הרפורמי?

ואם כבר אנחנו עוסקים ברמי המעלה מהכנסת שלנו, בחוקרים ובהמצאות, בואו ניזכר במעשה בחוקרים יהודים דגולים, המופיע בכרך השני של כתבי רבי אלתר דרויאנוב (אחרי עריכה קלה): ישבו חקרנים ודנו - נעליו של הקיסר, ממה הן עשויות?

אמר הראשון: "עשויות הן מזהב טהור".

אמר השני: "אבל הן עלולות להתלכלך עת יחצה הקיסר שלולית".

ענה הראשון: "זו לא בעיה, מכינים לו גם נעליים מעור, שינעל מעל נעלי הזהב".

שאל השני: "אך כך איש לא יראה את נעלי הזהב, איך יידעו שזהו הקיסר?"

ביטלו הראשון: "הרי ידוע שבנעלי העור יש חורים, כך שאפשר לראות את נעלי הזהב".

התעקש השני: "ודרך החורים, לא יתלכלכו נעלי הזהב?"

לא נכנע הראשון: "נסתום את החורים בקש". יהודי אחר, שהאזין לשיחה מהצד, קימט מצחו והתערב: "מכאן אפשר להבין כי שימעל'ה, עובד בית המרחץ, שבנעליו חורים הסתומים בחתיכות קש, הוא־הוא הקיסר".

 

הבידוד המדיני מתפרץ

קובעי הטעם הטוב מטעם עצמם כבר הכריזו, לא אחת, שבעידן הממשלה הכי ימנית שהיתה פה אי פעם, אנחנו מבודדים כפי שמעולם לא היינו. די מוזר, לא? הרי בקושי הספקנו להירגע מחידוש היחסים עם מדינות באפריקה, מביקור ישאלים ראשון בערב הסעודית ומביקור ראשון זה עשור של שר החוץ המצרי בארץ, והנה פורסם כי לראשונה אי פעם נחתה משלחת מערב הסעודית לביקור גלוי בישראל.

בקצב הזה עוד יחשבו עלינו שבראשות הממשלה עומדת מרצ, ולא כפי שטוענים ב"שלום עכשיו", ממשלה שעסוקה בבנייה בהתנחלויות. מה בעצם קורה פה, האם קו החלוקה של "הארץ" לריאד הופסק? האם לסעודים אין טיפת רחמים על מחנה השלום שלנו?

המביכים ביותר בכל הסיפור הזה היו הח"כים הערבים, שגינו ארוכות את הביקור הסעודי. "הברית בין ישראל לסעודיה", אמרה ההודעה הרשמית של חד"ש, "נועדה לקיים חזית מאוחדת נגד הפלשתינים, שתנציח את הכיבוש". ובכן, בהנחה שהח"כים הערבים אינם חבורה של שקרנים, מתברר שהסעודים תומכים בהפיכת הכיבוש לנצחי. 

מי היה מאמין שנגיע ליום הזה. מי היה מאמין שאהיה מוכן לחתום על הודעה של חד"ש. מי היה מאמין למקרה כה נעים, שבו בפעם הראשונה מפלגת ימין, העומדת בראש ממשלת ישראל, מגיעה ליחסים קרובים עם מדינה ערבית־מוסלמית, בזמן שמפלגה כמו חד"ש משייכת עצמה ל"אויבי השלום".

למעשה, גם את הביקור לאחרונה של שר החוץ המצרי בישראל הח"כים הערבים לא אהבו. ההתקרבות הזאת, בין ישראל למדינה הערבית הגדולה, נראתה להם כמגיעה על חשבון הפלשתינים. ובכל זאת, עד עכשיו נראה כי המדינאים בסעודיה ובמצרים לא מתרשמים כלל מזעקות השבר של אחמד טיבי וחבריו. מבחינתם, למי שקורא את המפה, הח"כים הערבים יכולים להמשיך לקפוץ.

האנטי של הח"כים הערבים ליחסי שלום בין ישראל למדינות ערב מזכיר ניסיון אחר לשלום עלי אדמות, כפי שמופיע בכרך האחרון של כתבי דרויאנוב. בהתאמה לימינו, ככה זה הולך: בעולם הבא דנו מי יירד וישכין שלום בארץ, והאל אמר: "משה נביאי יירד". משה סירב וטען שהיהודים מסודרים וחיים מצוין בישראל, ושממילא תלמידי הישיבות אינם נושאים בנטל המלחמות.

ניסה האל שוב: "ישו בני יירד". אך ישו נבהל והסביר כי הוא בחור צעיר, וברגע שיראו אותו, יגייסו אותו.

המשיך האל וניסה: "מוחמד יירד". נרתע מוחמד וטען שהחיילים יחשבו שהוא מחבל: "אני אחטוף מהם כדור בראש".

התייאש האל ואמר: "ארד אני, בכבודי ובעצמי", אך רגע לאחר שקם, מיהר לשבת. שאלו הנוכחים: "ריבונו של עולם, למה חזרת לשבת?" ענה האל: "אני מפחד שברגע שאפנה את הכיסא, יתפוס אותו אחמד טיבי ויטען שהוא שלו".

 

פרשת משפטים

שר החוץ הפלשתיני, ריאד אל־מאלכי, הודיע בשמו של אבו מאזן כי הרש"פ מתכננת להגיש תביעה נגד בריטניה בגלל הצהרת בלפור. לדבריו, ההצהרה אחראית לנכבה. 

כמו שזה נראה, התביעה הזאת היא כלום לעומת התביעה שיחטוף יהושע בן־נון, שגם היא תהיה כאין וכאפס לעומת התביעה שיחטוף האל על שהבטיח לאברהם אבינו: "לזרעך נתתי את הארץ הזאת".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו

כדאי להכיר