בימים אלו מציינים בישראל עשר שנים למלחמת לבנון השנייה. עשר שנים שאני מנסה לכתוב את המאמר הזה ולא מצאתי את המילים לכותבו. הוא מוקדש למורה האהובה שלי לאנגלית - שושנה קליין.
שושנה היתה המורה המצחיקה והחיובית ביותר שהיתה לי מעולם וצחוקה המתגלגל הלך לפניה בבתי הספר הממלכתיים בעיר רעננה של שנות ה־80 וה־90. בשמלותיה הצבעוניות עטורות
הפרחים, תמיד עם הומור וקריצה, היתה מלמדת אותנו לשיר ולדקלם בעל פה פזמונים על הכלב "דינגו" וסיפורים על הילד פרד סמית'. אני זוכרת שכילדה חשבתי תמיד שהיא האישה השמחה ביותר בעולם.
לפני כמה שנים ראיתי אותה מהלכת ברחוב הראשי ברעננה באחת החנויות בשמלה שחורה גדולה. החיוך התמידי כבר לא היה על פניה. גם לא הפרחים הצבעוניים בחצאית. התקרבתי לפתח החנות שאליה נכנסה, אך פי נאלם שתיקה. בטח לא תזהה אותי בין מאות התלמידים והתלמידות שעברו תחתיה. ומה אגיד לה בכלל?
מחר ימלאו עשר שנים לנפילתו של בנה, רס"ן רועי קליין ז"ל, בקרב בבינת ג'ביל במלחמת לבנון השנייה. על פועלו בקרב, עת מסר נפשו וגופו כדי להציל את חייליו, קיבל את עיטור העוז לאחר מותו. ברחבי הארץ ובעיר הולדתו הוקמו מפעלי הנצחה רבים לזכרו. את רועי לא פגשתי מעולם. שנינו אמנם נולדנו באותו היום, שנינו גדלנו והתחנכנו ברעננה, אך הוא בחינוך הממלכתי־דתי ואני במוסדות החינוך החילוניים בעיר, הוא בבני עקיבא ואני בצופים. אומרים שכל אחד מוצא לעצמו חיבור משלו לשכול. תאריך הלידה המשותף, עובדה שולית לכאורה, ההיכרות עם אמו, המורה שושנה, ובעיקר הסיפורים על אישיותו יוצאת הדופן וסיפור גבורתו בקרב - הביאו אותי פעמים רבות לקרוא, ללמוד ולהתעמק בדמותו ובפועלו של רועי, שהפך לסמל של תעוזה וגבורה לאחר מותו. סיפורו של רועי מעלה מחשבות ותהיות על אותו "חומר סודי" - בלתי ניתן לפענוח - שממנו עשויים גיבורים. האם בני אדם חיים כגיבורים או הופכים לכאלו ביתר שאת רק אחרי מותם? מה תפקידה של החברה שלנו בעיצוב דמותם, והאם ועד כמה אנחנו זקוקים לגיבורים כדי לשמר את האתוס הלאומי?
בימים אלו, שעה שהתבטאויות שנויות במחלוקת של קצינים בכירים וחשד לפלילים בקרב מפקדים בכירים וחיילים מעסיקים את הצבא, ודמות המפקד והחייל בצה"ל עומדת לדיון ולמבחן ציבורי, קשה שלא לחשוב ולהיזכר באישיותו יוצאת הדופן של קליין. רועי ז"ל היה מפקד ומנהיג מהסוג העילאי ביותר, כך מספרים. מהסוג שצה"ל יחסר מאוד. מה היה אומר? כיצד היה פועל? מה היה חושב? כבר לא נדע.
אבל לפני כל זה, לפני המנהיג והמפקד שהיה, רועי היה בן אדם. הוא היה תלמיד סקרן ומצטיין, מדריך נפלא, ספורטאי, חבר, חקיין מחונן, אבא, אח, ילד. הוא היה הילד הקטן של אביו אהרון ושל אמו - המורה שושנה. ביום זה שלוחה אל אמו אהבה גדולה ועוטפת מאיתנו, תלמידיה הרבים לאורך השנים.
הכותבת היא עיתונאית וחוקרת צבא־חברה. דוקטורנטית למשפטים ולתקשורת באוניברסיטת בר־אילן
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו