במאזן הרווח וההפסד של הסכם הפיוס הישראלי־טורקי - שתי המדינות הן הנשכרות העיקריות מן ההצלחה של נתניהו וארדואן לסלק את העננה שהעיבה על הקשרים ההדדיים בשנים האחרונות ולהשיב קשרים אלו למסלולם הנורמלי.
כמו בכל עיסקה מדינית, מדובר בפשרה שבה כל צד ויתר על משהו לטובת הצד האחר. ישראל התנצלה על הרג אזרחים טורקים, אך נמנעה מלקבל אחריות לתקרית והסתפקה בהבעת צער על תוצאותיה. הפיצויים שירושלים נכונה לשלם לנפגעים הטורקים בתקרית זניחים ביחס להיקף הקשרים הכלכליים בין שתי המדינות ולרווח שמפיקה ישראל מקשרים אלו. טורקיה מצידה נסוגה בה מכל הדרישות המדיניות שהציגה לישראל, והיא נכונה לפעול בשיתוף עם ירושלים ולא באופן חד־צדדי, במסגרת חלון האפשרויות שפתחה ישראל בפני מדינות וגורמים בינלאומיים המעוניינים להגיש סיוע הומינטרי לרצועת עזה.
ההסכם אינו משנה אמנם סדרי עולם באזור ואינו ראשיתו של ירח דבש ביחסים בין שתי המדינות, אבל אין ספק שהרווח המדיני, הביטחוני והכלכלי של שתי המדינות מנרמול הקשרים ביניהן שווה את מחירה של הפשרה, ואף הרבה יותר מכך.
חשוב לא פחות הוא הצד של המפסידים הגדולים מההסכם. עם אלו נמנים איראן, חיזבאללה ואף תנועת חמאס, שכשלו במאמציהם להפוך את המשבר שפרץ בין ירושלים לבין אנקרה לתהום בלתי ניתנת לגישור, ואולי אף להפוך את המתח הפוליטי בין שתי הבירות למלחמה קרה שעלולה היתה להידרדר אף לכדי עימות מדיני, כלכלי ואולי גם צבאי. את המגמה המסוכנת הזו, שבה לא רצתה ישראל, הצליחה ירושלים לעצור.
בהקשר זה ראוי להעיר כי בניגוד לרושם שנוצר אצל רבים בישראל, תנועת חמאס אינה נתונה בכיסה של אנקרה ולא נשמעת לתכתיביה באופן עיוור. אחרי הכל, העובדה שלחמאס יש נציגות מדינית במוסקבה אינו הופכת את פוטין לאדוניו של חאלד משעל. אנקרה, מוסקבה וריאד הן חלק ממערך גיבוי מדיני שמבקש חמאס לבנות לעצמו ושלמולו על ישראל לפעול. מכל זה עולה כי היכולת הישראלית לחלץ מחמאס ויתורים כחלק מההסכם עם טורקיה היתה מוגבלת או בלתי קיימת מלכתחילה. מכאן שאת המשא ומתן או את ההידברות בין ישראל לבין חמאס יש לנהל ישירות או באמצעות מתווכים מול חמאס, ואין היגיון להפוך את יחסיה האזוריים של ישראל עם שכנותיה לבני ערובה בידי משעל והנייה.
ההסכם לא יחזיר את ישראל וטורקיה לימי הברית האסטרטגית שקיימו לפני כשני עשורים. אבל יש בו כדי לשוב ולשרטט את קווי המתאר המוכרים של המזרח התיכון, הנחלק בין מדינות וארגונים רדיקליים שאיבתם לישראל היא אבן פינה בכל מהלך שלהם, לבין מדינות מתונות, דוגמת ישראל, מצרים וטורקיה, ולצידן גם ירדן וסעודיה, המקיימות ביניהן דיאלוג אסטרטגי ואף קשרים כלכליים ותיאום ביטחוני.
הצורך להשיג הבנות בין ישראל לבין רוסיה, מצרים, ואף יוון וקפריסין, עיכב אולי את השגת ההסכם, אבל היה חיוני בשימור מאזן כוחות אזורי. עובדה היא שגם רוסיה נמנעה מלנתק את יחסיה עם אנקרה לאחר הפלת המטוס הרוסי בידי הצבא הטורקי לפני כשנה, ואף ליוון שגרירות פעילה בבירה הטורקית. משמע, נרמול היחסים בין ישראל לבין טורקיה אינו מהלך העתיד לפגוע בקשריה של ירושלים עם ידידות חדשות־ישנות שלה באזור.
אמת, מצרים עדיין רואה בטורקיה אויב מר ואינה מוכנה לנרמל את יחסיה עימה, אבל גם בקהיר מוכנים להודות שחשיבותו של הסכם הפיוס הישראלי־טורקי טמונה לאו דווקא במשמעויות שלו לגבי יחסי ישראל־טורקיה, אלא בראש ובראשונה במשמעות הנודעת לו לגבי טורקיה - לא עוד מדינה המבקשת להשתמש בסוגיה הישראלית כקרדום לחפור בו בשם האיסלאם להשלטת רצונה והשפעתה על המרחב הערבי והמוסלמי, אלא מעתה מדינה המודעת למגבלותיה ולאינטרסים המדינתיים שלה המחייבים איפוק ופרגמטיות, ויותר מכך - מחייבים אותה לדיאלוג עם ישראל.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו