מאיר דגן מת כפי שחי, באפילה ובצל ולרוב גם בדממה. כולם ידעו על מחלתו הקשה, אבל לא שמעו אותו גונח, גם לא כשאושפז שנים רבות קודם באגף השיקום בתל השומר. הוא היה קולט כאבים לדוגמה.
פגשתי בו לראשונה במסיבה בשיבא. הוא סבל עדיין מכאבי גב. אותו ערב נאם לכבוד ד"ר משה (מוריס) עזריה ויצא כואב בג'יפ לביתו בראש פינה. שם, אמר לי, ממתינים לו ציוריו.
לכאורה היה איש תקיף. לוחם מחוספס עם הישגים רבים בתחום הביטחון. אבל תמיד עם סגנון של אמן. בחייו ידע מריבות אין קץ, אבל למדתי מפיו כי אין אדם שאינו עונה לו. אפילו אם בחריפות.
מעשיו הרבים לביטחונה של ישראל מתאפיינים ככל מהלכיו בחיים בדבקות במטרה שאין שנייה לה. על אישים כמותו נאמר "עד כלות", וכך אירע הן בקרבות שבהם נטל חלק בכל מערכות ישראל, הן בטיפולו בענייני הלאום במרדף אחרי כספי הטרור הערבי ובעיקר בשנותיו במוסד.
בדרך אל היעד לא תמיד ייחס חשיבות לכללי ההתנהלות. אריאל שרון העמידו בראש המוסד לאחר שהיה פעיל במטה הבחירות שלו בליכוד; ואף שידע כבר מה נחשף לגבי אהוד אולמרט, פנה לעסקים משותפים עימו בהצטדקו כי אדם חף מפשע כל עוד לא הורשע. האם תמיד הקפיד על כלל זה?
לא רק תחת אש גילה כושר עמידה ומנהיגות, אלא גם בניהול עניינים ממלכתיים. קמו לו יריבים רבים בשורות המוסד, אך הוא עמד על דעתו עד שהכל הכירו בתבונת התנהלותו המקורית. במה שקשור לתחבולות מודיעין נשמר לו מקום בצמרת.
הביטוי הגרפי לתפישת עולמו הציונית נמצא בתצלום של יהודי כורע בפני נאצי בטרם נרצח עם הבטחה שנתן קודם כל לעצמו, שיקדיש את חייו ל"לא עוד", וכך עשה. הבעיה היתה שכאשר שגה, הוא דבק בעשייתו תוך התעלמות מן האיסורים. ממש כפי שפעל בהצלחה כאשר היעד היה ראוי.
דגן סבר שיש להימנע מתקיפת איראן, וסירב להאמין כי בנימין נתניהו ואהוד ברק מנהלים מדיניות מתוחכמת, שנועדה לגרור את המערב להטיל סנקציות על טהרן תוך כדי איום להפציצה, שממילא לא ימומש. אז - כבאירועים חשובים אחרים שבהם קיבל הכרעות ראויות - לא עצר באדום. בהישג ובמשגה, טובת ישראל בלבד היתה לנגד עיניו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו