המחלוקת בין ראובן ריבלין לבין בנימין נתניהו הלהיטה מחדש את הוויכוח על חוק ההשעיה. לגופו של עניין, הוא אינו בהכרח בלתי דמוקרטי. יש כמותו גם על גבעת הקפיטול בוושינגטון.
לדמוקרטיה זכות להגן על עצמה. אפילו חובה להגן על עצמה. ההיסטוריה מתמקדת יותר במקרים שבהם מה שהחל כהגנה לגיטימית הפך לעריצות. היא מעלימה־משהו את האירועים שבהם האדישות והרפיון הסתיימו בדיקטטורה אימתנית.
בכל זאת חוק ההשעיה, הנתקל גם בהתנגדות דו־צדדית בקואליציה ("נוקשה מדי" לעומת "רך מדי"), אינו משרת ב־2016 את האינטרס הכללי של ישראל. יש לכך כמה סיבות:
• הרכב הכנסת מעורר חשש כי שיקולים בלתי ענייניים ימלאו תפקיד נכבד בהצבעה של רבים מחבריה. אישור הדחה שיש בו מרכיב בלתי ענייני נכבד, ולא פחות מכך בושת לקואליציה שתיזום צעד כזה ולא תזכה לרוב הדרוש של 90 ח"כים, יזיקו יותר מאשר יהיו לתועלת.
• נוכח הפיצול השורר בארץ (לא שתי מפלגות כבאמריקה) לא ראוי שהדחת ח"כ תאושר בכנסת. אם יימצאו 90 ח"כים שיבקשו זאת - עדיף להעביר את ההכרעה להרכב של שבעה שופטים בעליון.
• הדחת הח"כים מבל"ד תידרדר לדרישה לנהוג כך גם בערבים אחרים, ולבסוף גם ביהודים. דמוקרטיה נבונה מעדיפה אותם בכנסת ולא ביידוי אבנים בכיכר העיר. נכון נהג בג"ץ שלא שעה עד כה להמלצות הפוליטיקאים בוועדת הבחירות לאסור את השתתפות בל"ד בבחירות (בשעתו לא הייתי שלם עם הדחת אנשי כהנא). מנגד, ראוי לצמצם את חסינותם בשעה של פעילות אלימה (למשל, כתב אישום מהיר על השתתפות במשט טרור אנטי־ישראלי נוסח חנין זועבי) - אך ההכרעה שמורה לבית המשפט.
• נחוץ לצמצם מאוד את רף האיסורים. למשל, כתומך מובהק של הגדרת ישראל כ"יהודית ודמוקרטית", איני רואה מעשה פלילי החותר תחת קיומה במהלך של סיעה ערבית המבקשת לשנותה למדינת "כל אזרחיה". הבטחת זהותה המועדפת בעיניי תלויה בעליית העם היהודי לארץ ובהגנה על עצמאות בית המשפט ובעיתונות חופשית. זה נושא לפולמוס ולמציאות פעילה, אבל לא לענישה.
גם אילו שוכנעתי כי יש מקום לחקיקה כזאת - 2016 היא עיתוי גרוע. ישראל נתונה במצור מדיני מתהדק. אויביה מבקשים בזדונם להציגה כפחות דמוקרטית מכפי שהעולם מכירה. התועלת שבחוק ההשעיה בטלה בשישים לעומת הנזק שייגרם לתדמיתה בעולם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו