סוף עידן אובאמה התחיל חודשים לפני עזיבתו את הבית הלבן. מבחינה פיננסית, היה זה עידן של ריבית אפסית שלא ממש עלתה, וכרגע נראה שגם לא תמשיך לעלות. יש בעיה עם ריבית אפסית: היא מייצרת עיוותים. היא מנפחת את תיקי ההלוואות, מנפחת את שוקי הנדל"ן, וקשה מאוד לדעת איך ומתי אפשר יהיה לרדת מהעגלה המידרדרת הזאת.
ומה עכשיו? איך תעלה הנגידה האמריקנית את הריבית? היא לא יכולה. לכן היא רומזת שתחזור לאחור, אולי אפילו לריבית שלילית בארה"ב. ומה אז? שוב כולם יחזרו לחגוג עם אשראי נמוך, עד להתקף החרדה הבא בבורסות? מתכון מפוקפק.
ב־2008 עצרה כלכלת העולם בעקבות משבר חוב, משבר שנבע מנכסים רעילים שנגזרו מתחום הנדל"ן. ב־2016 המשבר הוא משבר חובות של ממשלות. הריבית האפסית הובילה ליצירת הררי חובות של ממשלות ריבוניות. באופן מסורתי, הדרך של ממשלות לחסל חובות היתה באמצעות אינפלציה. אלא שגם זו אינה נראית באופק. להפך, קריסת מחיר הנפט, כושר הייצור הבלתי מוגבל של סין - הכל קובר את המחירים מתחת לפני הקרקע. לפי שעה, ההיסטריה מהבורסות עדיין לא מתפשטת אל הכלכלה הריאלית. היא לכל היותר חשש מוגזם - כמו בכל משבר תקופתי של שוקי ההון. הבעיה העיקרית היא שלנגידי הבנקים המרכזיים די נגמרו כלי הנשק בארסנל. מה יעשו? יורידו את הריבית עוד יותר? יבצעו הרחבה כמותית מספר 4, או 5?
העולם נדבק במחלה היפנית, שכל שנות ה־90 ראתה צמיחה מאופסת עם ריבית אפסית וגם היום גוררת חוב לאומי בהיקף עצום. יכול להיות שבשורה התחתונה לא יהיו פתרונות קסם, ופשוט יהיה צורך להתמודד עם עין הסערה - להיכנס למיתון בעיניים פקוחות ולא לעצום אותן ולקוות שנתעורר בארץ עוץ, כפי שנגידי הבנקים נהגו עד כה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו