כמו בעבר, כך גם שלשום בלילה סיפקה מדינת איווה החקלאית ודלילת האוכלוסין דרמה פוליטית מרתקת עבור המפלגות הדמוקרטית והרפובליקנית גם יחד. העובדה שהסנאטור הדמוקרטי ברני סנדרס לא הצליח להביס את יריבתו הבכירה הילארי קלינטון, אף על פי שהמאבק החזיתי ביניהם התנהל בזירה שהיתה אידיאלית עבורו מבחינת הרכבה הדמוגרפי, העניקה למזכירת המדינה לשעבר מרחב נשימה ותמרון חיוניים לקראת המשך המאבק. לעומת זאת, אילו היה זוכה בניצחון - ולו גם דחוק - באיווה, היה הדבר מעניק לסנדרס תנופה רבתי ומחזק את מעמדו כמועמד לגיטימי, הנהנה מתשתית בלתי מבוטלת של תמיכה. זאת, לאור העובדה שהוא צפוי לנצח בבחירות המקדימות בשבוע הבא במדינת ניו המפשייר (שבה הוא מוכר ואהוד בהיותו סנאטור ממדינת ורמונט השכנה).
העובדה שסנדרס ניצב כבר על גבול הארץ המובטחת אך לא זכה להיכנס אליה מהווה עבורו החמצת הזדמנות בלתי חוזרת. שכן בתודעה הציבורית הוא עתיד להצטייר כמי שהתמודד בזירה אוהדת במיוחד, שכללה שיעור ניכר של מצביעים צעירים ועצמאיים שתמכו בכל לב במשנתו החברתית והכלכלית, ובכל זאת לא עלה בידו לנסוק לפיסגה.
כיצד, אפוא, יוכל להרחיב את מחנה אוהדיו ואת מוטת השפעתו כאשר המערכה תנדוד בקרוב למדינות הדרום, שהן עבור קלינטון מוקד מרכזי של חוסן אלקטורלי? במילים אחרות, העובדה שסנדרס לא הצליח במשימתו לנצל את ה"מגרש הביתי" שלו כדי להתבסס בצמרת עתידה, ככל הנראה, להפוך את ניצחונו הצפוי בשבוע הבא לשירת הברבור במלחמתו בממסד הפוליטי והכלכלי, ולדחוק אותו לשולי המירוץ. בה בשעה עתידה קלינטון, הגם שאיננה מעוררת ולו גם שמץ של התלהבות בקרב המחנה הדמוקרטי, לנצל עד תום את משאביה הארגוניים והכספיים הבלתי נדלים, כמו גם את תמיכתו של הממסד הדמוקרטי, כדי להשתלט על שדה המערכה וכך לשייט בנינוחות בדרכה לוועידת המפלגה בפילדלפיה.
בעוד בחזית הדמוקרטית התפזר ערפל הקרב, שונים הם פני הדברים במרחב הרפובליקני. בניגוד לסנדרס, שלא עלה בידו לנצל את תנאי הפתיחה הנוחים עבורו כמנוף לניצחון, הצליח הסנאטור טד קרוז להפוך את בסיס תמיכתו בקרב הפלח הרחב של מצביעים אוונגליסטים באיווה לקרש קפיצה כדי להפתיע את המועמד המוביל דונלד טראמפ ולזכות בבכורה. ואמנם, באיווה נסדק לראשונה דימוי הטפלון של איל הנדל"ן כמצליחן ההולך מחיל אל חיל. שכן כשהגיעה טבילת האש הממשית הראשונה, התברר שמלך הסקרים נותר בבחינת מלך וירטואלי, לפחות בשלב הנוכחי.
התוצאה הישירה מסחף פתאומי זה במעמדו של טראמפ היא פתיחתו של חלון הזדמנויות עבור מתמודדים רפובליקנים נוספים, שעד כה נותרו בצילו. הדברים אמורים לאו דווקא לגבי המנצח באיווה, קרוז, אלא בעיקר לגבי מי שהצליח להגיע למקום השלישי המכובד במירוץ, הסנאטור מפלורידה מרקו רוביו. בעוד קרוז, חרף הישגו המרשים בקרב המובלעת האוונגליסטית באיווה, יתקשה כעת לפרוץ מעבר למרחב אידיאולוגי צר ודוקטרינרי שבתוכו הוא כלוא, וכך להגיע לקהלי יעד שאינם נמנים עם המחנה הדתי והטהרני מבחינה ערכית, מגלם רוביו בעמדותיו דגם של שמרנות מתונה יותר. העובדה שהוא נמנה עם קבוצת המיעוט ההיספנית (ובמדינת מפתח כפלורידה), שעד כה מצאה בית חם בחיקה של המפלגה הדמוקרטית, ומציג עמדות פרגמטיות יחסית בסוגיית ההגירה הבלתי חוקית ממקסיקו, עשויה להפכו לחלופה אטרקטיבית בעיניהם של מצביעים רפובליקנים רבים בהשוואה לחזותו הזועפת והלוחמת של טראמפ (או לפונדמנטליזם הדתי של קרוז).
ב־1992 היה זה ביל קלינטון האלמוני, שלא זכה בשני הסיבובים הראשונים של הפריימריז, אך הישגו בניו המפשייר (מקום שני מכובד) הפך למנוף עבורו במירוצו לניצחון. 24 שנים מאוחר יותר, נשאלת השאלה אם מקומו השלישי המכובד של רוביו באיווה יהפוך אותו לתואמו ולתאומו הרפובליקני של קלינטון בנסיקתו לצמרת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו