"הגרדיאן" הבריטי לא היה מעולם מחובבי ישראל. אני חושד בו שהוא משלים (בחריקת שיניים!) עם קיומה של המדינה רק מסיבות אורווליאניות: כמו גולדשטיין ב"1984", גם
"הגרדיאן" צריך דוגמה רעה לכל מה שקלוקל בעולם.
ביום רביעי האחרון עלתה ב"גרדיאן" ביקורת, פרי עטו של ג'ייסון פארגו, על תערוכה ששמה "לכל מאן דבעי" (To Whom it May Concern), המוצגת בגלריה רונלד פלדמן בניו יורק. בתערוכה מוצגים כ־50 צילומים מארכיון צלמי עיתון "הארץ" בשנים 2000-2015. התערוכה מחולקת לחמישה נושאים: הסכסוך הישראלי־פלשתיני, דת ומדינה (המתח בין דתיים לחילונים), היחס לאחר (עובדים זרים), הפער הכלכלי (הפגנות "צדק חברתי") ושחיקת החוק (שחיתות שלטונית). המונוליטיות של בחירת כיוון הנושאים מעלה כמה סימני שאלה על האובייקטיביות של האוצרים; אבל ניחא, קונפליקטים תמיד מצטלמים טוב יותר ודרמה היא מרכיב חיוני בפוטו ז'ורנליזם. בחירה היא תמיד סובייקטיבית, ומן הראוי לכבד אותה.
לא כך בעיתון הבריטי. את הביקורת ב"גרדיאן" מלווים ארבעה צילומים. הראשי - מחנה הפליטים בלטה; בתצלום הבא - משפחה עזתית בהריסות ביתה, שהופצץ על ידי ישראל; תצלום נוסף מציג את אחמד ומחמוד מכפר יאטה, במזבלת הכפר. רק תצלום אחד מבין הארבעה מציג סוף סוף אתר שאינו פלשתיני: כיכר רבין בתל אביב ובה הפגנה - נגד המלחמה בעזה.
כלומר, בעיני "הגרדיאן", אין שום זכות קיום לישראל עצמאית, המתקיימת במנותק מהסכסוך. היא קיימת רק דרך הפריזמה הפלשתינית. לדעת העיתון אין שום דבר אחר שמן הראוי, או שמעניין, להראות מהארץ - מלבד סבלם של הפלשתינים. בחירת הצילומים כל כך מגמתית, כל כך שקופה, שהיא הופכת את העיתון המתגאה בליברליות שלו ללא יותר ממניפסט פוליטי. שהרי ממה נפשך? עיתון "הארץ" העמיד לרשות התערוכה 50 צילומים שעוסקים בחמישה נושאים. לא בנושא אחד. אפשר היה לבחור בצילום של ההפגנה החברתית בכיכר הבימה, לדוגמה. או בהפגנה האתיופית בכיכר רבין, או בתפילה המונית של חרדים. כל התמונות הללו כלולות בתערוכה, ואפילו מתוארות בטקסט של "הגרדיאן" - אבל חלילה שאחת מהן תסתנן בין דפי העיתון. אני לא מצפה מ"הגרדיאן" לעטר את המאמר בתמונה ישראלית בהקשר חיובי, חס ושלום - אבל גם לא צילום לא מחמיא של שוטרים מול מפגינים בני העדה האתיופית?
מדוע? כוחה של תמונה לא זקוק לאישושים. אנחנו יודעים ש"תמונה אחת שווה אלף מילים". במיוחד בימינו - כשפתיל הסבלנות קצר והגלישה באתרים או בפייסבוק מצמצמת, בדרך כלל, את תשומת הלב המוענקת לכל מאמר לשניות או לכל היותר לדקות בודדות - הדברים נכונים שבעתיים. בפרפראזה על קרל מרקס, התמונה קובעת את התודעה. וכך, לדוגמה, גם תמונה של עימות בהפגנה יכולה להעביר מסר של בריאות דמוקרטית וחברתית: בכל מקום בעולם שבו מתקיימת הפגנה - נמצא גם שוטרים. לכן, צילום כזה ממסגר את המציאות הישראלית כ"נורמלית" - וזה, כנראה, מעבר למה ש"הגרדיאן" יכול להתיר. על קוראי "הגרדיאן" וגולשיו לקבל רק דימוי אחד של ישראל: כובש אכזר, המתעלל בפלשתינים. כל השאר - הס מלהזכיר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו