מה נאמר. בטהרן מיהרו להכריז כי פניהם לעידן של שלום, אחווה, שגשוג וכל טוב, בסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית נתנו אור ירוק – והסנקציות הוסרו. אבל המתנה זו היתה עבור הפרוטוקול בלבד, שכן העולם המערבי, עוד בטרם אישרה סבא"א בסוף השבוע כי איראן מילאה את חלקה, כבר החל למעשה להתנהל מול איראן ככל המדינות, ויתרה מכך, בחיזור יתר כדי לשווק לה מוצרים, וכמובן, לפתוח את שוקי המערב עבור הפיסטוקים המפורסמים של רפסנג'אני.
אך חלק אחר בעולם, שדי ידוע בכינויו "המזרח התיכון", נותר הלום ומוכה לנוכח הצלחותיה המדיניות והכלכליות של איראן בעקבות ההסכם, שגם התיר לה להחזיק ולשמר את יכולותיה הגרעיניות לצד דו"ח של סבא"א שמטהר אותה, וגם התייחס אליה כמדינה שוחרת שלום ומחוזרת כלכלית. אותו אזור בעולם אשר נקרא המזרח התיכון - ייתכן שראה את הדברים באור אחר לחלוטין.
לפני שנבין מה רואה העולם הערבי בהסכם זה, חשוב להבין כיצד אזרחי איראן רואים את ההסכם. נכון לעתה, איראן נמצאת באופוריה, וזה די ברור. הנה, סוף כל סוף הסנקציות הוסרו (והכי מוזר הוא שאותן סנקציות כלל לא נגעו לאזרח הפשוט, אבל המשטר ידע לסובב את זה כדי לגרום לאזרחים להבין שהעולם נגדם), ומאחר שהן הוסרו, עתה תגיע הרווחה הכלכלית לאיראן. ונכון, איראן יצאה בהכרזות כי היא עתידה לקנות 114 מטוסי איירבוס, ועוד כהנה וכהנה טכנולוגיות והזמנות מכל העולם... אך בסופו של דבר, איראן שואלת את עצמה מהיכן תשלם על כל זאת.
איראן היא אחת ממפיקות הנפט בעולם, ובחודשים האחרונים מחיר הנפט הולך וצונח וכבר הגיע עד רמה של 37 דולר לחבית. המאבק עם ערב הסעודית לא תורם לשילוב ידיים ביניהן כדי להעלות את המחירים, והגם שארה"ב כמפיקת נפט ראשית לא תיתן לזה לקרות, ערב הסעודית הבינה שהיא לא תצליח להעלות בקרוב את מחירי הנפט, ולכן פנתה לאפיק חברתי אמיץ (שמעולם לא נבחן בהצלחה במדינה) - הפחתת הסובסידיות שהממשלה הסעודית נותנת לאזרחיה. במילים אחרות - הממשלה הסעודית החלה בתהליך של גמילת האזרחים מליטרת הבשר שניתנה להם חינם אין כסף במשך עשורים רבים על חשבון ההכנסות המכובדות מהנפט.
אם רוחאני היה יכול לומר "אוי־א־ברוך", זה מה שהיו שומעים ממנו. רוחאני וחמינאי יודעים שמהר מאוד הם יצטרכו ליישר קו עם הסעודים בכל הנוגע למתן סובסידיות לאזרחים שלהם. למעשה, אין להם כל ברירה אחרת. רכישת המטוסים ופתיחת שערי איראן לתעשיית התיירות המתפתחת על חשבון טורקיה השכנה המדממת הן מתוך הבנה כי אם הנפט לא יביא כסף, זו תהיה התיירות שתכניס כסף זר למדינה, דבר שיאט את תהליך הפחתת הסובסידיות. החיוכים מקיר לקיר שרוחאני מפזר הם יותר ברמה של חוסר ביטחון מוחלט, כי כל כלכלתה של איראן בנויה על ההסכם הזה. בעידן שבו מחיר הנפט היה גבוה, איראן יכלה להכיל את הסנקציות ועדיין לסבסד את התושבים. בעידן שבו אין סנקציות ומחיר הנפט בתחתית, לא נותרות ברירות רבות.
ובחזרה לעולם הערבי. אפשר לומר כי העולם הערבי יכול להתמיד ב"משחק" שלו ובקנאה שלו מול איראן. אך בטוחני כי במעגלים הפנימיים של המשטרים העשירים בערב הסעודית ובמדינות המפרץ הפרסי, שרואים באיראן בעיה מתמדת וטורדנית, מייחלים לחורבנה הכלכלי, וטוב יותר שהדבר יבוא מבפנים. האזרח האיראני חונך להאשים את העולם המערבי בבעיותיו הכלכליות בעקבות הסנקציות, ובקרוב, ככל הנראה, הוא יתחיל להפנות את האצבע לכיוון המשטר שלו, אצבע שדי מפחידה את המשטר האיראני. ובצדק.
הכותב הוא ראש המחלקה ללימודי ישראל במזה"ת ומדע המדינה באוניברסיטת אריאלטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו