בסוריה, כמו אצלנו, עדיין לא מורגש החורף, אבל רוסיה כבר שקועה עמוק בבוץ הסורי, שאליו נכנסה רק לפני חודשיים - במלוא הכוח אבל עם מעט מחשבה הרואה את הנולד.
בראשית ספטמבר הגיעו עשרות מטוסים רוסיים אל אדמת סוריה, ובתוך ימים החלו להפציץ בלא הבחנה מטרות בכל רחבי סוריה, נאמנים לגישה הרוסית המסורתית: מה שלא הולך בכוח, ילך עם עוד כוח. בינתיים הישגיהם בשטח אפסיים, למעט כמובן הרג של מאות אזרחים סורים ומורדים מתונים. אבל מחיר מעורבותם בסוריה מרקיע שחקים. בחודש שעבר היה זה מטוס נוסעים רוסי על 224 נוסעיו שפוצץ בידי אנשי דאעש בשמי סיני, והשבוע היה זה מטוס קרב על צוותו שהופל בידי הטורקים.
ההתערבות הצבאית הרוסית בסוריה נועדה לשתי מטרות: האחת, להכות באובאמה ולהוכיח לעולם כי פוטין הוא הבוס. המטרה האחרת היא להושיע את בשאר ולהכות באותן קבוצות מורדים מתונות במערב סוריה, שהלכו וסגרו על משטרו.
משום כך כוונו ההפצצות הרוסיות המאסיביות כלפי קבוצות מורדים מתונות במערב המדינה, וכמעט לא נגד דאעש המצוי במזרחה של סוריה. שהרי דאעש פחות מטריד ומאיים, ודאי שעל בשאר אל־אסד. נהפוך הוא, בשאר ופוטין זקוקים לדאעש כדי להצדיק את המשך מלחמת השמד שמנהל בשאר במתנגדיו המתונים במערב המדינה.
הפיגועים בפאריס לפני כשבועיים שיחקו לידי פוטין והפכו אותו לשעה קלה לגיבור. למול אובאמה המהוסס, שרק רוצה לחזור הביתה בשלום ולא לעשות דבר, ולמול נשיא צרפת הולנד, שמיטיב לנאום אבל חסר יכולת פעולה מעשית נגד הטרור, התייצב פוטין כבעל תפיסה מדינית ברורה כיצד לפתור את המשבר הסורי, ובכך להושיע את אירופה מגלי פיגועי הטרור, אבל גם ובעיקר מזרם הפליטים המאיים להציפה. הפתרון של פוטין הוא לחזק את בשאר ולהביס את מתנגדיו, בתקווה שביום מן הימים יצבור בשאר מספיק כוח להביס את דאעש.
למנהיגי אירופה וגם לארה"ב נוח ליפול שבי בקסמו של פוטין, שהרי לו יש קבלות והוא מוכן לעשות את מה שהם אינם נכונים לעשות ולשלוח כוחות לשטח. אם צריך לשם כך לטהר את בשאר, שטבח בבני עמו, הרי מדובר ברע במיעוטו. אחרי הכל, בשאר המית אלפי סורים בגז בשם רעיון של נאורות חילונית, ולבד מכך הוא מסתפק בהרג בני עמו, ואין פניו לפגוע באירופה.
אבל הבעיה של פוטין לא היתה מעולם אובאמה או אירופה. אותם הוא לא סופר. הבעיה היא המורדים ותומכיהם בשטח. פוטין מגלה כי לכוח הרוסי יש מגבלות. על ישראל הוא מצפצף ושולח את מטוסיו להפציץ במרחק מאות מטרים מהגבול הישראלי־סורי ברמת הגולן, אבל את ארדואן הטורקי הוא יצטרך להביא בחשבון. נוסף על כך, ההפצצות והטילים הבליסטיים שמשגרים הרוסים לסוריה נראים היטב על מרקעי הטלוויזיה אבל בשטח השפעתם מוגבלת, בוודאי למול קבוצות המורדים שאינן צבא של ממש.
שלטונו של בשאר בדמשק מובטח לעת עתה, וכוחות איראניים ולוחמי חיזבאללה בחיפוי אווירי רוסי אפילו הצליחו להשתלט על כמה עיירות וכפרים בצפון המדינה. שהרי הצבא הסורי כבר אינו כוח לוחם אפקטיבי, ובעלי בריתו מטהרן, מביירות וממוסקבה הם הנלחמים בעבורו. אבל כל זה אינו אומר שינוי משמעותי במצב במדינה. המלחמה בסוריה תימשך, ועימה הקזת הדם הרוסית. גם באפגניסטן החלה המעורבות הרוסית בקול תרועה ובתמיכה נרחבת של דעת הקהל במדינה, אבל את סופה הכל זוכרים. אבל יכול להיות שדווקא פוטין שכח.
מבחינתה של מדינת ישראל, יש לנהוג כעת משנה זהירות בגיזרה זו. הדב הרוסי פצוע, ולכן יכה בחמת זעם בלא להתחשב במגבלות כלשהן. במצב שכזה הסכנה לחיכוך עם ישראל בגבול הגולן או בשמיה של סוריה רבה יותר, ואין זה אינטרס של ישראל למצוא עצמה בקידמת הבמה סופגת את הזעם הרוסי.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו