"לא קיבלנו רשות להיות שליחי מלאך המוות"

לפני 75 שנה, ב־25 בנובמבר 1940, פוצצו אנשי ההגנה לבנת חבלה במשקל קילוגרם באונייה "פאטריה". האונייה עגנה במפרץ חיפה ועמדה להוביל מעפילים שנתפסו על ידי הבריטים אל האי מאוריציוס. הכוונה היתה למנוע ממנה את היכולת לשוט, אך הפיצוץ גרם לטביעת האונייה ולאסון הגדול ביותר בתולדות ארגוני המחתרת בארץ ישראל - 267 איש מצאו את מותם (216 מעפילים ו־51 אנשי ביטחון בריטים) ו־172 נפצעו.

היה מדובר בתקופה שבה היה אפשר להוציא יהודים מאירופה, וארגון הגג של הארגונים הציוניים עדיין פעל בווינה. הגסטפו התיר יציאת יהודים בתנאי שיוכח כי האוניות מסוגלות להביא אותם אל מקום מקלט, אך זה לא היה פשוט. רוב האוניות הזמינות היו למעשה גיגיות רעועות, ואילו הקברניטים חששו בדרך כלל לשוט בין ספינות המלחמה.

בקיץ 1940 הצליחו הארגונים להשיג שלוש ספינות שנועדו להובלת בקר: "פסיפיק", "מילוס" ו"אטלנטיק", ובמהלך חודשים אחדים שיפצו אותן כדי שיוכלו להכיל 3,600 יהודים מברלין, מווינה, מצ'כוסלובקיה ומבולגריה, ובעזרתו של היהודי ברטולד שטופלר, שמונה על ידי אדולף אייכמן לסייע בהובלת יהודים לארץ ישראל, הגיעו היהודים הללו לנמל טולצ'ה ברומניה ומשם עשו את דרכם המייגעת לפלשתינה. הדרך ארכה חודש, התנאים היו קשים מאוד ומספר המתים עלה מדי יום. כאשר הן התקרבו לנמל חיפה, נתפסו האוניות בידי הצבא הבריטי, ומובן שלמעפילים לא היו אישורי עלייה.

 

היום שבו סגרו את העיתונים

הבריטים הודיעו כי המעפילים עצורים ויובאו למחנה מעצר במאוריציוס, ולאחר תום המלחמה יועברו למקום אחר, אך לא לארץ ישראל. הם לא היו מוכנים להעניק פרס למהלך לא חוקי שכזה, ולכן גם לא הסכימו כי מספרם של המעפילים ינוכה מן המכסה הקטנה של היהודים שהותר להם לעלות ב־1946. יתרה מזאת - הבריטים אסרו פרסום דבר הגעתן של הספינות, כיוון שרצו למנוע זעקה ציבורית בארץ ובעולם למען שחרורם.

אלא שעיתוני הערב עברו על חוקי הצנזורה ופירסמו לא רק את עובדת הגעתן של ספינות המעפילים, אלא גם את שמות הנוסעים שהגיעו בהן. בתגובה סגרו שלטונות המנדט את העיתונים לזמן מה. התגובה הרשמית של ההנהגה הציונית בארץ היתה מאופקת. לסוכנות היהודית היה חשוב לשמר את היחסים הטובים עם הבריטים במהלך המלחמה, והיא העדיפה מאמצים דיפלומטיים חשאיים, שהתמקדו בניסיון לשכנע את הבריטים לראות במעפילים חלק מן המכסה השנתית. המעפילים עצמם פתחו בשביתת רעב לנוכח הודעת הבריטים כי לא יועברו לארץ ישראל גם לאחר המלחמה.

וכאן נכנסה "פאטריה" לתמונה. במקורה היתה זו אוניית נוסעים צרפתית מודרנית ומרווחת. הבריטים הפקיעו את האונייה לאחר כניעת צרפת לנאצים, והעבירו אליה את המעפילים מן הספינות האחרות. ב־4 בנובמבר הועברו אל "פאטריה" 1,771 מעפילים ו־230 אנשי ביטחון, שוטרים וחיילים בריטים, שתפקידם העיקרי היה למנוע מן המעפילים קשר עם גורמים בחוף. מאוחר יותר נוספו עוד 130 מעפילים. המחתרות החליטו לפעול בעצמן. מפקדי ההגנה ביקשו לנטרל את האונייה בלי לפגוע בנוסעים, והרעיון היה להחדיר אליה לבנת חבלה שתפגע במנועיה. גם מפקד האצ"ל דאז, דוד רזיאל, חשב על מהלך דומה. הארגונים לא תיאמו ביניהם דבר. אליהו גולומב, המפקד הלא רשמי של ההגנה, ושאול אביגור (מאירוב), מפקד המוסד לעלייה ב' (ארגון ההעפלה), עלו לירושלים כדי לקבל את ברכת הדרך של ההנהגה הפוליטית, אלא שיו"ר הסוכנות היהודית דוד בן־גוריון לא היה בארץ, ואין זה ברור אם ראש המחלקה המדינית, משה שרת, היה זמין עבורם כדי לאשר את הפעולה.

 

קורבנות בעד עלייה עברית

מוניה מרדור, שהיה אחראי למבצעים המיוחדים של ההגנה, היה זה שהחדיר את לבנת החבלה לאונייה, באישור הנהגת הספינה. הפיצוץ היה עז, ומפקד האצ"ל רזיאל, שהגיע לחיפה עם בנימין אליאב כדי לבחון פעולה של הארגון באונייה, נחרד מן הרעש, הבין מייד במה מדובר וזעק: "מה הם עושים? איך הם עושים את זה ככה?" אך זה היה מאוחר מדי. לבנת החבלה קרעה את לוח הפלדה של דופן האונייה, וזו שקעה על צידה בתוך 15 דקות. חלק מן הנוסעים נלכדו בתאיהם. אלמלא נחלצו אנשי הביטחון הבריטים במהירות להציל את הנוסעים, תוך כדי שהם מסכנים את עצמם, היה מספר הקורבנות גדול הרבה יותר. קצין בריטי מיהר לחדר המכונות כדי לשחרר את השסתומים. הוא מנע בכך פגיעה בנוסעים רבים, אך שילם על כך בחייו. 

אז התחיל הוויכוח הציבורי, שנוהל בעיקר בתוך מפא"י. בעיתון "הפועל הצעיר" הופיע מאמרו של ישראל כהן, סגן העורך (בשם העט "אלשיך"), ונאמר בו: "ביום מר ונמהר אחד הטביעה יד זדונית את האונייה, וגרמה לפציעת אנשים ולמיתתם". בישיבת מרכז מפא"י, ב־15 בדצמבר, אמר עורך "הפועל הצעיר", יצחק לופבן: "לא ייתכן שיהודים מקדשים את השם על ידי הריגת יהודים אחרים. באיזו רשות מותר להטביע בים נשים, גברים, זקנים ונערים, אשר לא שאלו את פיהם, ולהגיד שאנחנו מביאים קורבן?"

אליהו גולומב התייצב להגן על החלטת ההגנה באומרו: "בשבילי, יום 'פאטריה' אינו יום שחור... יש קורבנות שטעם להם, ואלה היו קורבנות 'פאטריה'. אלה היו קורבנות בעד עלייה עברית". השיב לו לופבן: "אליהו אמר שאלה הם 'קורבנות שיש להם טעם'. אני רוצה להגיד לאליהו: לקורבן שיש לו טעם, מותר לכל אדם להביא את עצמו, אבל אין הוא רשאי להביא אותי, או כל יהודי אחר, בלי ידיעתו ובלי הסכמתו... איש מאיתנו לא קיבל רשות להיות שליחו של מלאך המוות... אני מוכרח להזהיר מפני הרצון לקדש את עניין 'פאטריה'. אני אומר את הדברים לפרוטוקול הנכתב כאן, שהוא ישמש, בוודאי, חומר לכתיבת ההיסטוריה".

1,645 מעפילים שהגיעו ב"אטלנטיק" הועלו על שתי אוניות הולנדיות, הובלו למאוריציוס והוחזרו ארצה כעבור חמש שנים. מעפילי שתי האוניות האחרות שוחררו, ומספרם הופחת ממכסת העלייה המותרת ב־1946. פרשת "פאטריה" בהיבטיה ההיסטוריים, האנושיים והעקרוניים היא אחת הפרשיות המודחקות ביותר בשיעורי ההיסטוריה שלנו.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו