בימים הקרובים ייכנסו יושבי ראש חדשים לתפקידיהם בקרן קיימת לישראל. מוצע להם להציב לעצמם יעד חד־משמעי: להפוך את המוסד המאובק והבעייתי הזה לחברה המקדמת ערכי סביבה ונוף, ולהעביר את הקרקעות שבבעלות הקרן לידי רשות מקרקעי ישראל. הם יקנו את עולמם אם ישימו קץ למצב הנוכחי שבו הקרן מהווה סוג של "קופה ב'", תוך כדי שחרור מחובת מכרזים ועיוות הכוונה של מייסדיה. אלה ביקשו ליישב יהודים על אדמה שתירכש למענם בארץ ישראל, ולא להדיר את הערבים מקרקעותיה של מדינת ישראל הריבונית.
הצלחתם לא תימדד במספר מאגרי המים שיקימו, במספר העצים שייטעו ואפילו לא באורך שבילי האופניים שיסללו (בלי לזלזל באף אחד מן הדברים הללו). הצלחתם תהיה רק בהפיכת המוסד הפוליטי עד גיחוך, המשמר מבנים מפלגתיים מתקופת היישוב, למסגרת מודרנית, המתאימה למאה ה־21, שאינה מנוהלת על ידי קואליציות פוליטיות אלא על ידי אנשי מקצוע.
כדי לעשות זאת יהיה עליהם להיאבק בבעלי אינטרסים מימין ומשמאל, עם כאלה שיאשימו אותם בכך שאינם ציונים, בכך שהם שופכים את התינוק עם מי האמבטיה ובעוד האשמות היוצאות באלו. אבל, אם יצליחו לעמוד מול כל זה, יירשם שמם בספר הזהב של קרן קיימת.
פרופ' הרמן צבי שפירא היה רב שהפך, ממש במקרה, למתמטיקאי חשוב באוניברסיטת היידלברג. בחוברת שהפיץ בקרב צירי הקונגרס הציוני הראשון בבזל, הציע להקים קרן שתתמקד אך ורק ברכישת קרקעות (שיירשמו על שם הקרן, ולא על שם רוכשיהן) ובניהולן, כך שיוחכרו למתיישבים יהודים ל־99 שנה. הרצל תמך ברעיון, אך הועלו כמה בעיות משפטיות שדחו אותו עד לקונגרס החמישי, ב־1901, שנים אחדות לאחר מותו של שפירא.
בתחילה התנגד הקונגרס להצעה, אבל הרצל, שלא נכח בהצבעה, הוזעק לאולם ושיכנע את הצירים לשנות את הצבעתם. המנהיג הכריזמטי הסיר את הצילינדר שלו, הפך אותו, וביקש מן הצירים לשים בתוכו שטרות כסף עבור הקרן. זה קרה לפני המצאת הקופסה המפורסמת. ראשון התורמים היה יוהאן קרמניצקי, בעל חנות חשמל בווינה, שהפך למנהל קרן קיימת, ותרם 10 לירות שטרלינג לזכרו של שפירא. הרצל היה התורם השני.
הקרן הפכה, עד מהרה, לסיפור הצלחה. היא החלה לרכוש אדמות בארץ, באמצעות חברת "הכשרת הישוב", והפכה לזרוע המבצעת של "המשרד הארצישראלי" בראשות ארתור רופין, משרד שייצג את התנועה הציונית בארץ מאז 1907. כך הלוותה כספים להקמת תל אביב, סייעה בהקמת גימנסיה הרצליה, הקימה שכונות לעולים והיתה מעורבת במהלכים החשובים של היישוב היהודי לקראת הקמת המדינה. התורמים לקרן נרשמו בספר הזהב, והקופסה הכחולה הפכה חלק מסמלי הציונות.
עם הקמת המדינה היו בידי קק"ל 940 אלף דונם. רבים סברו כי כיוון שמדובר בכסף יהודי שרכש אדמות במשך יותר מ־40 שנה, ולא באדמות פרטיות, תגיע הנהלת הקרן אל נציגי מדינת היהודים, ותמסור להם בטקס חגיגי את הבעלות על האדמות הללו. אבל במקום זאת קרה דבר מדהים: היתה זו ממשלת ישראל שבאה אל הנהלת קרן קיימת, ומכרה לה (לא בדיוק במכרז) קרקעות שהופקעו במהלך מלחמת השחרור מן ה"נפקדים" הערבים. הקרן לא התלהבה מן העיסקה, ומנכ"לה, יוסף וייץ, התנגד למהלך, אבל נאלץ להשלים עימו. זמן קצר לאחר הקמת המדינה מצאה עצמה קרן קיימת שולטת על 2.35 מיליון דונם - שיעור משמעותי מאוד מן האדמות הלא פרטיות בישראל.
באותם ימים, קרא חבר הכנסת יוחנן בדר מ"חרות" לפרק את קרן קיימת, כיוון שמדובר במוסד שאין בו צורך ואשר סובל מארכאיות. הוא טען כי "העם היהודי" שבשמו מדברת הקרן הוא בעצם כמה פקידים ברחביה, הוסיף כי העברת אדמות "הנפקדים" מן המדינה לרשותה של הקרן, אין לה דבר וחצי דבר עם "גאולת קרקע", וכי עם הקמת המדינה הפך רעיון "קרקע הלאום" לאבסורד.
בדר גם ציין כי העברת שטחים גדולים כל כך לידי הקרן תמנע פיקוח עליהם הן מטעם הכנסת והן מטעם מבקר המדינה. מאוחר יותר, לקראת חתימת האמנה בין ממשלת ישראל לקרן קיימת ב־1961, הוא התנגד לה בטענה שמרגע מסירת אדמות המדינה לקרן, הפכה המדינה לבת ערובה של עקרונות קק"ל.
גוף אוטונומי וארכאי. עבודות קק"ל על כביש צמח־טבריה, 1915 // ארכיון קק"ל
לקרן יש חסינות
מאז 1961 הועברו אדמות קק"ל לניהול המדינה. הקרן אינה מנהלת את אדמותיה ואינה משווקת אותן, ואילו המדינה מעבירה לה, מדי שנה בשנים האחרונות, יותר מ־900 אלף שקלים, תמורת הקרקעות המוחכרות. הקרן עצמה היא חברה גדולה במונחים ישראליים, אשר ממציאה עצמה מחדש שנים רבות לאחר שמטרותיה המקוריות הפכו בלתי רלוונטיות.
היא מקימה פארקים, פורצת שבילים, בונה מאגרי מים ואגמים, רוכשת באמצעות חברה־בת שלה, "הימנותא", קרקעות מעבר לקו הירוק, ממשיכה לייער את הארץ ולשמור על היערות הקיימים, עוסקת בחינוך ציוני, מקימה חניונים ונותנת יד למיזמים גדולים (כמו המיזם האווילי ביותר שהוקם בישראל: ייבוש החולה).
היא עשתה זאת שנים ארוכות כחברה פרטית, ולאחרונה - כחברה לתועלת הציבור (המחויבת בהגשת דו"חות פיננסיים לרשות ההקדשות), ובכל מקרה - כגוף אוטונומי, המנוהל על ידי דירקטוריון ארכאי אשר מייצג את המפלגות השונות בתנועה הציונית. במשך השנים האחרונות נשמעו טענות שונות על שכר מופרז לבכירים, ועל מינויים מיותרים לחלוטין (דוגמת שני יושבי הראש). אבל לקרן יש חסינות, משום שהיא מבטיחה, בהתאם לתקנונה, כי השטחים שבבעלותה לא יוחכרו למי שאינו יהודי.
הקרן שנועדה לרכוש אדמות עבור המפעל הציוני הפכה לכלי למניעת החכרת אדמות לערבים. ב־2005 קבע מי שהיה אז היועץ המשפטי לממשלה, מני מזוז, כי אדמות קק"ל צריכות להימכר גם לערבים. אז אמר. במקום זאת המציאה הקרן פטנט שלפיו במקום למכור קרקעות לערבים, היא מעבירה את השטח שבו מבקשים ערבים לגור למדינה, ומקבלת תמורתו קרקע במקום אחר.
טענת הקרן היא כי היא, בעצם, "וואקף" יהודי, וכמו שהוואקף המוסלמי מיועד רק למוסלמים, אדמותיה מיועדות ליהודים בלבד. זהו טיעון שאי אפשר לקבלו. ולכן, לסיכום, האתגר שבפני יושבי הראש החדשים אינו להצליח בהנצחת הארגון אלא להפוך אותו, שוב, לפורץ דרך. אחרת. ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו