מצא את ההבדלים

אני חולה 

7:00. בוקר טוב. אני מתעורר, מנסה לקום מהמיטה כרגיל כדי לשטוף פנים ולצחצח שיניים, אבל מבין שאין טעם להשקיע היום בהיגיינה, כי אני הולך למות (כלומר, כואב לי הגרון ויש לי קצת חום ונזלת).

7:10. אשתי מנסה לשכנע אותי לרדת מהרעיון להזמין אמבולנס ולהתקשר קודם לרופא המשפחה שלנו. אני אומר לה שזה יהיה על מצפונה אם אגיע לחדר המיון מאוחר מדי, אבל מסכים לנסות. אני מתקשר למרפאה, מסביר למזכירה שמדובר במקרה חירום, והיא מציעה שאגיע בדיוק ב־8 ואנסה להיכנס. 

8:00. אני מתייצב במרפאה ומגלה שהמפלגה הגדולה בישראל היא לא הליכוד ולא העבודה, אלא מפלגת ה"בלי תור", המורכבת מהמצורעים וזבי החוטם שמנסים להיכנס לרופא רגע לפני שהכניסה מותרת לבעלי תורים ומחלות אמיתיות בלבד. יושב ומחכה בסבלנות בחדר ההמתנה (כלומר, מזייף התעלפות, צורח מכאבים ומשליך לכל עבר מגזינים ישנים של "לאשה" עם פינצ'י מור על השער). 

8:30. אני נכנס. הרופא המסור מצמיד לי את הסטטוסקופ (איפה הם מחזיקים את הדבר הזה עד שאנחנו מגיעים, באוטו גלידה?). הוא מקשיב לריאות מלפנים, מקשיב לריאות מאחור, ואז אני מקשיב לו מסביר שבכל זאת נשארו לי עוד כמה שנים, כי מדובר כנראה ב"משהו ויראלי" - ביטוי יווני שפירושו "תלך מפה". אני מבקש ממנו הפניה לצילום ריאות ליתר ביטחון, והוא מסכים בתנאי שאלך לפני שהוא קורא לביטחון.

10:00. אני מחכה במכון הרנטגן לצילום ריאות ומשכנע את הפקידה להכניס אותי לפני איזה בכיין שמחכה בתור עם שבר פתוח. אחרי שמתברר שהריאות שלי נקיות יותר מסלון של מרוקאית בחג, אני יוצא משם בבושת פנים. 

10:30. עובר בבית המרקחת ורוכש בלי מרשם ובלי צורך דקסמול יום, אקמול לילה ופראמול בין ערביים.

11:00. מתקשר לאשתי להודיע לה שאני בדרך הביתה, ושתכין בבקשה מרק, ולעורך הדין להודיע לו שאני בדרך לסוף ושיכין בבקשה צוואה. 

12:00. נכנס הביתה. שואל את אשתי מה עם המרק, נזכר שהיא מזמן הלכה לעבודה, ובתגובה מחליט לשקוע במיטה וברחמים עצמיים עד הערב.

17:00. אשתי והילדה חוזרות הביתה. הילדה ניגשת אלי למיטה ושואלת אם אבא יכול לספר לה סיפור. אני מציע לספר לה את הביוגרפיה שלי עד לנקודת הזמן הזו, כדי שתזכור מי היה אבא שלה.

17:05. הילדה בהתקף חרדה. אשתי מודיעה לי רשמית שאני לא נורמלי. אני לא פוסל את האבחנה.

19:00. בעקבות שעות של שכיבה במיטה ללא תנועה אני מרגיש כאבי גב קלים. כדי להסיח את דעתי אני נכנס לגוגל ומברר מהם הסימנים לפריצת דיסק.

20:30. נוסף על ההצטננות וכאבי הגב אני מרגיש ששורף לי בעיניים וכואב לי הלב. אני מבין שזה היה רעיון לא טוב לראות את המשחק של מכבי בכדורסל. אני מתנחם בעובדה שיש כאלה שמצבם יותר גרוע משלי: גיא גודס.

22:00. אני נרדם. 

2:00. הילדה מתעוררת לפיפי. אני מנצל את ההזדמנות לקום מהמיטה ולהיאנח בקול ליד אשתי. 

7:00. בוקר טוב! אני קם כמו חדש: אין כאבים, אין חום, אין שום זכר לאדם ששכב במיטה והתחזה לסמרטוט רצפה עד לפני כמה שעות. אשתי מתעוררת, אני מספר לה על הנס הרפואי שהתרחש בזמן שישנה, ומוסיף שאני מקווה שהיא מעריכה את זה שאני לא מהגברים הבכיינים האלה שעושים עניין מכל אפצ'י.

7:05. עורך הדין מתקשר לשאול מתי אני בא לחתום על הצוואה.

איור: יובל רובניק

הילדה חולה

7:00. הילדה מתעוררת, חמה כמו סופגנייה בחנוכה אבל חייכנית כמו מנכ"ל רולדין בחנוכה. 

7:02. מודדים לה חום. משום מה המדחום מראה את התוצאה במעלות פרנהייט. 

7:03. מתברר שזה לא פרנהייט, זה באמת החום שלה. למרות המספר האסטרונומי, הגברת הקטנה לא מפסיקה לחייך לעולם. אני נותן לה אקמולי כדי להתמודד עם החום, ונותן לעצמי רגיעון כדי להתמודד עם זה שהיא לא הולכת היום לגן.

11:00. הילדה עם 300 המעלות כבר הספיקה להרכיב איתי שני פאזלים, לצייר ציור לאמא שבעבודה (היא תשלם על זה), לצבוע את הקיר בצבעי פנדה (אני אשלם על זה) ולשחק איתי בלגו, בבית בובות ובמחבואים. אלוהים יודע איך החיידקים שלה מחזיקים מעמד.

13:00. בהמלצת הרופא אני עושה לילדה אמבטיה ארוכה, אבל החום ממשיך לטפס, ובאופן תמוה, גם מצב הרוח. כרגע היא שילוב של גחלים במנגל ומיכל צפיר. 

19:00. אין שינוי בתחזית. חם ומגניב. ליתר ביטחון, אשתי, שחזרה הביתה, נותנת לילדה עוד אקמולי לפני השינה. 

23:00. הילדה מתעוררת בצרחות. 

2:00. הילדה מתעוררת בצרחות. 

5:00. הילדה מתעוררת בצרחות. 

5:01. הילדה מתעוררת בצרחות. מה זה הקטע השטני הזה?! למה ילדים חולים הם דובוני אכפת־לי ביום ולוחמי דאעש בלילה?!

•  •  •

האישה חולה 

7:00. אשתי מתעוררת עם חום, צינון וכאבים כלליים. 

7:01. היא לוקחת אקמול. 

8:00. היא בעבודה כרגיל. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו