עמוס עוז הוא גדול הסופרים העבריים מאז ש"י עגנון. אפילו ההשוואה בין ירושלים שלו ב"סיפור על אהבה וחושך" לבין זו המתוארת ב"שירה" מצביעה על כך. הוא גם ציוני מובהק. זה מבצבץ ביצירתו, ב"מיכאל שלי" וב"פה ושם בארץ ישראל" התיעודי ועד ל"הבשורה על פי יהודה" שהיא מצמררת.
מחבר "תמול שלשום" ו"סיפור פשוט" ו"היה העקוב למישור" זכה כראוי בפרס נובל כהוקרה על יצירתו הגאונית. אך זה היה לפני מלחמת ששת הימים. האם גם עתה היו הסקנדינבים מעניקים את הפרס היוקרתי מכולם למחבר "עגונות"? ספק רב.
כך גם נראית במאה ה־21 החסימה המרושעת של עוז מקבלת פרס נובל. אם "סיפור על אהבה וחושך" אינו ראוי - מה כן? הוא קורבן של האופנה האנטישמית באירופה כלפי ישראליותו השורשית.
בגלל היותו ציוני הוא גם קורבן של השמאל הקיצוני. בשוליים העוינים לישראל לא סולחים לו על כך שבשנים האחרונות הידהד קולו ונשמע בסבירות גבוהה בחוגים ליברליים במערב, שכבר מזמן נסגרו נפשית מפני מדינת היהודים. כך היה גם בהיפתח המבצעים הצבאיים ברצועת עזה. השמאל הקיצוני רתח עליו, זעם על עמדתו.
אתמול פורסם כי זה כמה חודשים נמנע עוז מלהשתתף באירועים הנערכים מטעם שגרירויות ישראל. ייתכנו שני מניעים לכך. האחד, שבחדרי ליבו הוא מקווה כי חרם חרישי כזה ישפר את סיכוייו לזכות בפרס נובל המתופעל בידי הסקנדינבים, שעוינים את ישראל יותר מאירופאים אחרים. אני מסרב לחבור להסבר כה מביך.
האחר, שקצה נפשו של עוז בתעתועי הממשלה כלפי המשא ומתן המדיני, וזה לגיטימי לגמרי (ולרבות מעמדותיו יש יסוד מוצק). מה גם שלא נעלם מעיניו חלקם של הפלשתינים בהרס תהליך השלום. אך החרמת טקסים תרבותיים מטעם ממשלה חוקית מצטרפת לפעילותם של האנטישמים, המבקשים להדיח את ישראל מהקהילייה הבינלאומית. ה־BDS אינו מסתפק בפגיעה באריאל, אלא גם בחיפה.
עוז הוא האיש האחרון שרוצה לראות את ישראל במצב של "איכה ישבה בדד". נידוי אינו הבשורה שלו. זה סיפור של חושך, אבל במבחן התוצאה נתן לכך יד שלא במתכוון, תוך התעלמות מתבונת הלל הזקן - "אל תפרוש מן הציבור ואל תאמן בעצמך עד יום מותך".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו