בימים אלה, כשכולנו מזכירים את רצח רבין, נעשה ניסיון, שהוא טבעי ומובן מאליו, לשים את רבין באיזו קטגוריה של ימין או שמאל, יונה או נץ, איש שלום או גיבור מלחמה. יש ניסיון להבין מה באמת היה החזון שלו, וכמובן מה היה אומר על האירועים שהתרחשו לאחר מותו. אנשי מחנה השלום סבורים כי אילו היה חי, היה מגיע עם ערפאת להסכם קבע. אנשי הימין סבורים כי אילו חי, היה מתנער מהסכם אוסלו, ומנסה גם הוא "לנהל את הסכסוך" במקום לפתור אותו.
כמו עם מתים אחרים, אנחנו נעזרים גם בו כדי להוכיח את צדקת דרכנו, גם אם לשם כך עלינו להתפלפל פלפול תלמודי עם ציטוטים מנאומיהם או מאימרות הכנף שלהם.
אבל נדמה לי כי בהתחשב בכך שביליתי איתו מאות שעות בישיבות ממשלה וקבינט, בוועדות מפלגתיות, בשיחות בפורום מצומצם בתקופת המו"מ החשאי באוסלו ובשיחות בארבע עיניים, אפשר לומר כי שאלת מורשתו של האיש המיוחד הזה אינה בבחינת סוד גדול כל כך. תקופת כהונתו הראשונה כראש ממשלה, שלא היה מעולם חבר כנסת או סגן שר וכיהן כשר רק חודשים מעטים, היתה כישלון בכל מובן. הוא לא ציפה לכך, לא הספיק להכין את עצמו, לא היה מודע למגבלות השונות וגם לא ידע לנהל קואליציה בת קיימא. ייתכן שנגזר על "המערך" לרדת מן השלטון לאחר מלחמת יום הכיפורים, וייתכן ששום ראש ממשלה לא היה מציל אותו מכך, אבל המהפך של 1977 נרשם על שמו, ואין ספק שהיה לו חלק בכך.
להגיע לגוש עציון עם ויזה
אל הקדנציה השנייה הגיע עם ניסיון של ראש ממשלה ושל שר ביטחון שנים ארוכות. כ־20 שנה לאחר שהחל את כהונתו הראשונה, כבר היה איש לא צעיר, שלמד להכיר את הפוליטיקה הפנימית, את פרוזדורי הכנסת ואת ועדותיה, את ההתנהלות מול המשרדים האחרים, את מה שאפשר לשנות ואת מה שקשה לשנות. אל הקדנציה השנייה הוא בא כשהוא יודע מה הוא רוצה וכיצד לעשות זאת. על רקע זה אפשר להבין את נאום ה"אני אנווט" הכעוס שנאם עם היוודע דבר ניצחונו במוצאי בחירות 1992. היתה לו מפת דרכים לארבע וחצי השנים הבאות, והוא חשש מכך שאחרים ינסו להפריע לו עם אג'נדות משלהם.
תפיסתו המדינית היתה ברורה: מדינת ישראל זקוקה לגבול כדי להבטיח את המשך היותה יהודית ודמוקרטית. הוא לא שש לשוחח עם אש"ף, הוא לא חיפש צדדים חיוביים אצל ערפאת והוא לא התלהב מרעיון המדינה הפלשתינית. רבין רצה גבול, ולא החשיב במיוחד את השאלה מי יהיה הפרטנר המדיני שיעמוד מצידו השני.
כאשר סיים ב־1973 את כהונתו כשגריר ישראל בארה"ב, והתראיין על גישתו המדינית, אמר כי אין לו בעיה להגיע אל גוש עציון עם ויזה. היו אז תילי תילים של פרשנויות על המשפט הזה, אבל כל מה שרבין רצה לומר הוא שצריך לחלק את הארץ, וכאשר תחולק הארץ, הוא היה רוצה שגוש עציון יימצא בריבונות ישראלית. הוא לא היה מוכן לומר מי יהיה הגורם שיבדוק את הוויזה שלו במעבר הגבול.
כאשר דיווחתי לו, ב־12 באפריל 1987, על השיחות שקיימנו יום קודם לכן בלונדון, ואשר הובילו למסמך הבלתי חתום בין המלך חוסיין לבין מי שהיה אז שר החוץ, שמעון פרס, הוא היה כמעט נלהב. כמעט, משום שאף פעם לא ראיתי אותו מתלהב ממש. הוא חזר ושאל אם חוסיין באמת עומד מאחורי הנייר הזה, וכאשר חזרתי ואישרתי זאת בפניו, אמר - זה הדבר הכי טוב שיכול לקרות. אבל לאחר שראש הממשלה דאז, יצחק שמיר, הכשיל את המהלך, ולאחר שחוסיין הודיע פומבית כי הוא מוותר על הגדה המערבית לטובת הפלשתינים, ולאחר שהבין כי הפלשתינים הנמצאים תחת הכיבוש הישראלי לא יהיו בני השיח למו"מ, השלים עם האפשרות לקיים מו"מ עם אש"ף שנוא נפשו, משום שהאופציה החד־צדדית לא היתה אופציה בעיניו, והוא רצה כתובת.
כדרכו, הוא ביטא את המסקנה הזו בבוטות, באמירה הפשטנית שאש"ף יפעל "בלי בג"ץ ובלי 'בצלם'", ואכן הדבר האחרון שעניין אותו הוא מידת הדמוקרטיה שתשרור ברשות הפלשתינית שתקום או בישות המדינית שתיווצר בהסדר הקבע.
רבין נחל הישג פוליטי גדול מאוד כאשר מפלגת העבודה (ללא מפ"ם, שותפתה לשעבר ב"מערך") זכתה ב־44 מנדטים, אך לאחר כשנה עם ש"ס בקואליציה הוא מצא עצמו בראש ממשלת מיעוט, שנתמכה על ידי המפלגות הערביות. העובדה שלמרות זאת הצליח להשיג רוב מכובד להסכם אוסלו (61 מול 50) ורוב גדול עוד יותר להסכם השלום עם ירדן, שהוא תוצאתו הישירה של הסכם אוסלו (105 מול 3), מלמדת משהו על כברת הדרך הפוליטית שעשה מאז כהונתו הראשונה בתפקיד.
רבין, שנרצח באמצע עשייתו הגדולה, לא השאיר אחריו "כל כתבי" המפרטים משנה סדורה בתחום החברתי־כלכלי, בתחומי דת ומדינה ואף לא בתחום המדיני־ביטחוני. מורשתו היא אוסף המהלכים שביצע כראש ממשלה: ראשית, לבוא לתפקיד כשאתה יודע בדיוק מה אתה רוצה לעשות, ומניח כי הקדנציה הנוכחית יכולה להיות הקדנציה האחרונה שלך.שנית, לקבוע את גבולות הקבע של ישראל, כך שיובטח בה הרוב היהודי בלי שייפגע משטרה הדמוקרטי.
שלישית, לממש את התפיסה אשר לפיה ביטחונה של ישראל אינו רק מספר הטנקים והמטוסים שלה אלא איכות כוח האדם שלה, ומכאן, החשיבות העצומה של השקעה בחינוך. מעולם לא קפץ תקציב החינוך הישראלי כפי שגדל בשנות הכהונה השנייה שלו.
הוא אמר הרבה דברים מיותרים (כמו דבריו על המשטר בסינגפור ועל אי הצורך באיגוד המקצועי), כמו איחוליו לכך שעזה תטבע בים.
הוא עשה טעויות קשות (גירוש 415 אנשי חמאס ללבנון בלי שלבנון תקבל אותם, כשעליו להחזיר את כולם לבתיהם אחרי שנה אומללה בגבול הישראלי־לבנוני), והוא ממש לא אהב את מי שהגדיר אותו יפה נפש, אך אין כל ספק שמעשיו שינו את פניה של הארץ, ומעשיו הם מורשתו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
