צעירים פלשתינים, ואף מקרב ערביי ישראל, דוקרים יהודים ברחובות כבר שלושה שבועות, וח"כ מטעם המחנה הציוני, איתן כבל, סיפר אתמול בראיון ל"פגוש את העיתונות" (ערוץ 2) כי הוא בכלל פוחד מיהודים. הלוא עם ערבים כבוד הח"כ יודע להסתדר, בדיוק כמו מפלגתו לאורך השנים. היחסים עם הערבים אז - עת היו חבריו של כבל בשלטון - היו כה טובים, עד שלא היה אפשר לעשות עם הערבים שלום. הרי שלום עושים עם אויבים.
מדהים ומקומם כאחד הניסיון מצד כמה פוליטיקאים וגם פרשנים להפוך את הפלשתינים שוב לקורבן, ואת הישראלים - הנדקרים - לאגרסיביים. הרשת מלאה ב"מיואשים" שכל כך קשה להם עם הסבל הפלשתיני, עם הכיבוש, עם ההתנחלויות, וגם עם מנת השרימפס שלא הגיעה אליהם לשולחן בטמפרטורה הנכונה. הכיבוש משחית גם את הצלחת.
כמה קשה. כמה מייאש לראות עד כמה אנחנו הישראלים רעים, גזענים, בהמיים, מסוכנים. איך הבאנו אותם, את אוחזי הסכינים והמברגים, למצב הזה? איך הפכנו צעיר עם פוטנציאל להיות שה תמים למחבל צמא דם שלא פוחד למות? גם היום, גם אתמול. גם לפני אוסלו, וגם אחרי. וכיצד שיעבדנו עם אחרי הקמת מדינת ישראל, אבל גם לפני?
רגע, לפני? למה לפני? כי גם אז היה טרור. אבל לא היה הכיבוש. יכול להיות שזה כבר היה
"על החשבון".
יש רק בעיה אחת עם הקביעה העקומה שהכיבוש הוא הסיבה לטרור: העם לא קונה את זה. נקודה. ולמה? כי זה פשוט לא נכון. הטרור היה כאן לפני - ושום דבר לא מבטיח שלא יהיה קיים גם אחרי. להפך - ראה מקרה רצועת עזה.
הטרור ממשיך להשתולל בגלל הסתה פרועה, אבל גם בגלל האלימות הקשה סביבנו בסוריה, בעיראק, בתימן ובלוב. הלהבה שאיתה תקף הצעיר בירושלים את קורבנו היהודי היא בדיוק אותה להבה שעימה נערף ראשו של העיתונאי היהודי דניאל פרל. הלהבה שתקפה יהודים ברעננה היא אותה להבה שעימה דאעש עורף בסוריה ראשים. ואת זה לא אני אומר, אלא הפילוסוף הצרפתי ברנאר־אנרי לוי, המשתייך למחנה השלום. מה, יכול להיות שגם הוא לא מבין?
הוא מבין עד כמה מסוכן לתת הסברים, להבין מעשי טרור. הוא מבין עד כמה מעשה שכזה רק מעודד ומדרבן את התוקף הבא. אנרי לוי הולך נגד אופנת הנאורות הפוקדת גם אותנו. "נאורות", גם אם היא על חשבון האמת.
כאשר גל הטרור הזה יחלוף - ויש לקוות ששעה אחת קודם - נזכור שוב את התרומה הגדולה למה שקרה מצד חברי הכנסת הערבים. כיצד הם לא סייעו להנמכת הלהבות, וכיצד בעשותם כך הם פגעו בצאן מרעיתם.
ח"כ אחמד "אני הריבון" טיבי מעודד את החשדנות בין שתי אוכלוסיות, המתגוררות יחד בימים קשים. מבחינת חברי הכנסת הערבים הסכסוך יכול להיות לאומי, דתי, טריטוריאלי - העיקר שיהיה סכסוך. לא הם משלמים את המחיר, אלא המסעדן, הרופא, האקדמאי, המהנדס, האחות והרוקח, המתקשים פתאום למצוא עבודה מפני שהישראלים חשדנים. לטיבי אין בעיה. המשכורת שלו דופקת כמו שעון.
טיבי משוכנע כי הוא חי בדמוקרטיה מאוד לא מושלמת, אבל מה אכפת לו? זו דמוקרטיה משלמת, אולי הדמוקרטיה המערבית היחידה אשר משלמת למסיתים.
עכשיו כבר אין ספק - חלק מאיתנו איבדו את הצפון!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו