בבית החולים איכילוב יושבת אמא אחת עם מבט עצוב וכובשת דמעותיה. בבית החולים איכילוב יושב קרוב משפחה אחד ומקבל ביקורים מאנשים שבאים לנחם ולשאת תפילה.
התמונות הללו מוכרות לנו כאשר מדובר, לצערנו, בחיילי צה"ל או בכל אסון אחר, אבל החל מערב שמחת תורה התמונות הללו הגיעו לעולם הכדורגל הישראלי. נהיינו ככל העמים. גם לנו יש אוהד שנפל קורבן למארב מתוכנן. גרזן בראש, מוצאי שבת, בעיר הלבנה.
וואליד באדיר מגיע לבית החולים ויושב שם שלוש שעות, גילי לנדאו שחקן העבר מגיע אף הוא. כן, הם ראו הכל בכדורגל הישראלי, ואת הקהל האלים והגזען הם פגשו גם כשהם שיחקו. אבל איש לא האמין שההסלמה תגיע מהר כל כך. לפתע מגיע טלפון מהשרה. בפרטים שרת הספורט לא כל כך שולטת, אבל היא מאוד רוצה להגיע לבקר. המשפחה מסרבת, זה לא הזמן וזו לא העת. האווירה חמה מדי, בעמודי הפייסבוק העלו במהלך החג שוב ושוב את התמונה של שרת הספורט רגב מחובקת עם אנשי ארגון לה פמיליה ומדברת על כך שהם "חבר'ה נחמדים".
לא, אין חבר'ה נחמדים בסיפור הזה. אין צידוק לאלימות בגלל ספורט, ולא משנה אם אתה אוהד הפועל, מכבי או בית"ר. בכל הסרטונים הללו, שאוהדים ברחבי ישראל מלהיטים את עצמם בצפייה בהם, רואים חבורות בריונים מתקוטטות זו עם זו ברחובות אתונה, בלגרד ומוסקבה. בסרטונים הללו לא רואים אף פעם את הרגע הזה, שבו הרופא יוצא ומפיח תקווה על כך שהנזק לא יפגע ביכולת של הקורבן ללכת על שתי רגליו.
אני רוצה להאמין שעדיין לא הפכנו לאלה מאירופה, שמרסקים אחד את השני גם בנשקים חמים כשצריך בגלל כדורגל, אבל לצערי, אנחנו בדרך המהירה לשם. אילו הייתי פרשן לענייני ביטחון, הייתי ממלמל משהו על כך שאנחנו בפתחו של אירוע מתגלגל. בעוד בעמודי החדשות מדברים על אינתיפאדה שלישית, הכדורגל הישראלי נדחק לפינה. שם ניסיון רצח, כפי שהתחולל בפלורנטין, חשוב פחות מפיגוע בירושלים.
אולי זה נכון חדשותית, אבל השאלה מה עושים מכאן. מכנסים עוד ועדה או מחליטים שנלחמים על הכדורגל הישראלי. הפעם על באמת.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו