הנשיא אובאמה, שהבטיח את אישור הסכם הגרעין ללא צורך בהטלת וטו, מחשיב את מהלכיו ב"צד הנכון של ההיסטוריה" - ביטוי החביב עליו ועל מבקריו של רה"מ נתניהו. מנגד, המאבק המתמיד של המתנגדים להסכם הוא בעל חשיבות היסטורית: נתניהו היה חייב להתנגד לעיסקה, ויש להודות שלא מעט בזכותו רוב אזרחי ארה"ב, יהודים ולא יהודים, רפובליקנים ודמוקרטים, תומכים בעמדת ישראל. הם זוכרים את ההיסטוריה ומבינים את הסכנות. על רקע זה, ולאור העובדה שיהודים רבים ונציגים יהודים בסנאט דווקא תמכו בעיסקה, אין להתפלא ששאלת עמדת היהודים סביב העיסקה אינה מרפה.
כאשר נשאל אובאמה לאחרונה בראיון לג'יין אייזנר, עורכת העיתון היהודי־אמריקני "The Forward", אם אינו חושש שהאווירה שנוצרה בין ממשלתו לבין ישראל עלולה לפגוע בתמיכת היהודים במפלגה הדמוקרטית, ענה שלפני כל דבר, ליהודים אמריקנים, כמו לאפרו־אמריקנים ולקבוצות אחרות, יש מגוון רחב של דאגות. אכפת להם מהלוואות לסטודנטים, מדיור, מעוני, מבריאות וכד'. הוא צודק. במציאות אידיאלית יכולנו אפילו לטעון שיש משהו לא ליברלי בעיסוק ספציפי בעמדת היהודים. אולם קשה להימנע מתחושת אי הנוחות לנוכח העובדה שהוא שם את מבטחו הפוליטי ביהודים, שאינם מקבלים החלטות על בסיס של נושא אחד, גם כאשר הנושא הוא עתידה של ישראל.
בקצה השני של המפה הפוליטית שאל דניס פרגר, שדרן רדיו ופובליציסט שמרני, מה מביא יהודים אמריקנים רבים לתמוך בעיסקה. לדבריו, הוא מאמין ליהודים אמריקנים בעלי רקורד של תמיכה בישראל, שהם מאמינים שהעיסקה טובה לה, הוא רק חושב שעמדתם - שאינה הולמת את דעת הרוב הישראלי - היא סוג של "חוצפה". לעומת זאת, ליהודים שאינם בעלי רקורד של תמיכה בישראל הוא אינו מאמין כאשר הם אומרים שהעיסקה טובה. לדבריו, למספר הולך וגדל של יהודים אמריקנים ישראל כבר לא כל כך חשובה. יהודים הם הקבוצה האתנית והדתית השמאלית ביותר באמריקה, והוא מצביע על יחס ישר בין אימוץ השקפת עולם שמאלית ליחס עוין לישראל.
ההסבר של פרגר מטריד וראוי לתשומת לב. כפי שעולה מהדיון סביב עיסקת הגרעין, השמאל הציוני בישראל כמעט אינו משפיע על השמאל היהודי באמריקה; לכל הפחות, ההפך הוא הנכון. יתרה מזאת, עובדה זו מעוררת את החשש ששמאל יהודי־אמריקני לא ציוני עלול להידרדר ולאמץ את דרכיו של השמאל הרדיקלי האירופי. כידוע, יש חוגים בשמאל היהודי־אמריקני שאינם מהססים לשתף פעולה ולהיות ממומנים על ידי אנטי־ציונים. זו לא הפצצה האיראנית, אך זו פצצה מתקתקת שפוגעת בישראל, כולל בשמאל הציוני. על כן טוב יעשה האחרון אם יתעקש על פרו־ציונות כאשר הוא בא בדברים עם השמאל היהודי־אמריקני, גם כשזה מכנה את עצמו שמאל פרו־ציוני.
במאה הקודמת הניצחון במירוץ להשגת פצצת האטום נפל בחלקו של "הצד הנכון של ההיסטוריה", אבל אל לשכוח שהיה זה אך כפסע בין זה לבין השגת הפצצה ב"צד הלא נכון של ההיסטוריה". ליהודים, ציונים או לא ציונים, בכל מקרה, אסור לשכוח.
הכותבת היא בוגרת אוניברסיטת הרווארד, מומחית לפילוסופיה יהודית וערבית ומרצה במרכז הבינתחומי הרצליה
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו