הימים האחרונים עמדו בסימן של הסלמה נוספת, ומסוכנת במיוחד, מבחינת אופי התבטאויותיו של ברק אובאמה כלפי בעלת הברית הישראלית. העובדה שהנשיא נאלץ, על רקע הדיון הציבורי והקונגרסיונלי המתמשך בסוגיית הסכם הגרעין עם איראן, להפשיל שרוולים ולהקדיש מאמצים ומשאבים רבים כדי לשכנע סנאטורים דמוקרטים לא מעטים, היושבים עדיין על הגדר, להעניק את תמיכתם "בהסכם וינה", גרמה לו לתסכול עמוק.
הדברים נעשו על רקע פעילותה הנמרצת של השדולה הפרו־ישראלית לסיכול ההסכם. אף על פי שבשלב זה - גם לאחר הצטרפותו של הסנאטור הבכיר ממדינת ניו יורק, צ'אק שומר, למחנה מתנגדי ההסכם - רחוקה עדיין הדרך לגיבושו של גוש חוסם בסנאט, שבפועל יסתום את הגולל על הסדר הקבע (לפחות לגבי ארה"ב), לא נחה עדיין דעתו של הבית הלבן. נהפוך הוא, אובאמה - שבדרך כלל מעדיף למשול בשלט רחוק ולא לעסוק באופן אישי ומתמשך במאמצי שכנוע של מחוקקים, אישי ציבור ומעצבי דעת הקהל - נשמע ונראה כעוס וממורמר על כך שעליו להשקיע זמן איכות במטבח הפוליטי הלוהט, ולא להסתפק בהפעלת מנופי לחץ מצד עוזריו ואנשי ממשלו.
עם זאת, אין להשלים עם סידרת השתלחויותיו האחרונות כלפי ישראל (וכלפי איפ"אק), שחצו קווים אדומים ביחסי וושינגטון עם ירושלים. במיוחד אמורים הדברים לגבי קובלנתו על כך "שישראל מתערבת בפוליטיקה הפנימית האמריקנית". לא זו בלבד שקביעה זו מעידה על צדקנות והתחסדות שאינן במקומן בעידן שבו גבולות ההתערבות - מצד שני השותפים גם יחד - הפכו זה מכבר לחדירים (מה גם שהמדובר בסוגיה בעלת השלכות מפליגות על ביטחונה של ישראל), אלא שסגנון מסוג זה שמור בדרך כלל, בשיח הדיפלומטי, לדיאלוג שבין יריבים אידיאולוגיים ופוליטיים ולא בין ידידים ושותפים לדרך.
מה שחמור עוד יותר הוא הזיקה המפורשת והישירה שיצר אובאמה בין הפעולות של איפא"ק במטרה להכשיל את העיסקה האיראנית (תוך גיוס מיליוני דולרים, לדבריו) לבין הרטוריקה והטיעונים הרפובליקניים מראשית העשור הקודם, שהובילו את ממשל הנשיא בוש הבן היישר ללב המאפליה העיראקית. באמירה זו קישר הנשיא זה לזה כמה אלמנטים נפיצים, שיש בהם כדי להעיר רוחות אפלות מן העבר וזרמים חבויים של טינה ודעה קדומה כלפי המיעוט היהודי בארה"ב. שכן החיבור שיצר בין כסף ועוצמה יהודיים (בדמותה של השדולה למען ישראל) לבין האפשרות שהאומה האמריקנית תיגרר למלחמה מיותרת ויקרה נוספת לאחר הטראומה העיראקית, מעלה מן האוב, ולו גם בצורה מרוככת, את הפרוטוקולים המתועבים של זקני ציון.
לא זו בלבד שפרשנותו של הנשיא את שורשיה של המלחמה בעיראק מוטעית מיסודה (שכן איפא"ק וישראל לא מילאו תפקיד של ממש בתהליך שהניע את ממשל בוש לצאת למערכה כנגד משטרו של סדאם חוסיין), אלא שהיא העלתה שוב למוקד התודעה היהודית את החשש שמא קיימת סתירה מהותית בין תמיכתם בישראל לבין דאגתם לאינטרס הלאומי האמריקני. ואכן, מאז ראשית שנות ה־60 התגבשו בחשיבתם הרמוניה ומיתאם מלאים בין נאמנותם לישראל ולארה"ב גם יחד. לפתע, על רקע הגדרת עמדותיהם של מתנגדי "הסכם וינה" כסקטוריאליות וכמנוגדות לאינטרס הלאומי, עלול לצוף מחדש על פני השטח מכלול טעון ועמוס במיוחד של שאלות, הקשורות בטבורן לזהותו של הקיבוץ היהודי ולסתירה, הנראית היום כממשית, בין הזדהות עם עמדות ישראל במרחב האיראני לבין היותו נאמן לאינטרסים אמריקניים ממלכתיים.
ערב שחרורו של ג'ונתן פולארד מן הכלא עולות, אפוא, שוב, למרכז הבמה רוחות רפאים, שליוו את מעצרו ומשפטו, ושחשפו עצב רגיש במיוחד בעולמה ובהווייתה של יהדות ארה"ב. אפשר רק לקוות שזרעי המחלוקת, שזרע אובאמה בכל הקשור לסוגיית "הנאמנות הכפולה", לא יחזירו קהילה זו אל עידן חשוך, שלכאורה נמוג זה מכבר.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו