לפני ימים אחדים פרסם מכון "ראנד" האמריקאי, הוותיק והידוע, מסמך המלצות, בנושאים שונים, לנשיא האמריקאי הבא. יש בו הצעות חשובות וצפויות, אבל בעניין שלנו הוא מפתיע למדי: הוא מתייחס לשלוש האפשרויות המקובלות בתחום העימות הישראלי פלסטיני (פתרון שתי המדינות, פתרון המדינה האחת ואי עשיית כלום), מזהיר מפני המשמעויות של אי עשיית כלום, ומציע – לנוכח כישלונם של הניסיונות לקדם את רעיון שתי המדינות - כי הנשיא האמריקאי הבא יקדם את אופציית המדינה האחת.
ההמלצה מוצעת מתוך תקווה כי כאשר תעלה ארצות הברית בפומבי את רעיון המדינה האחת כאופציה לפתרון הסכסוך הישראלי-פלסטיני, יבקשו שני הצדדים לחזור לרעיון שתי המדינות, אבל איש אינו יכול להבטיח כי העלאת הרעיון לא תתקבל בברכה בקרב גורמים בשני הצדדים: פלסטינים המעלים, כבר עכשיו את האופציה הזו, מתוך נכונות להמתין (זמן לא רב), עד להיותם רוב במדינה המשותפת, ולמימוש העדפות הרוב הזה במוסדות הנבחרים של המדינה, וישראלים הסבורים כי במדינה המשותפת ניתן יהיה להגביל את זכויות ההצבעה של הפלסטינים, ולהמשיך להתנחל בשטחים שנכבשו ב-1967.
שום מועמד רציני לנשיאות ארצות הברית לא יפסח על ההמלצות של "ראנד", גם אם לא יאמץ אותן. הלגיטימציה המוענקת לרעיון המדינה האחת מתחזקת מאד באמצעות ההמלצות המלומדות הללו, וכן באמצעות דיונים המתקיימים בימים אלה במוסדות יוקרתיים מאד בארצות הברית, והמבקשים להסיר את הטאבו מרעיון המדינה האחת, ללמוד את יתרונות הרעיון ואת חסרונותיו, ובכך – להפוך אותו לאופציה נכבדת, לצד אלו שכבר "נמאסו" על דעת הקהל האזורית והעולמית.
אני סבור כי אופציית הקונפדרציה (שתי מדינות לאום עצמאיות, בעלות בירות נפרדות, נציגות נפרדת באו"ם ומערכות שלטון נפרדות, אך גם מוסדות משותפים המטפלים בנושאים המצדיקים תאום הדוק מאד), עשויה להיות התשובה היעילה ביותר למתקפת המדינה האחת. קונפדרציה כזו, הדומה למערכת האיחוד האירופי, שבו שומרת כל מדינה על עצמאותה, אך נהנית מן היתרון שבשיתוף פעולה הדוק עם שכנותיה בתחום הכלכלי, אך לא רק בו, עשויה לאפשר לתושבי ההתנחלויות להישאר בהן גם כאשר חלקן יהיו תחת ריבונות פלסטינית, לסייע בפתרון הסמלי לבעיית הפליטים הפלסטיניים, ולאפשר שיתוף פעולה בטחוני הדוק בין שתי הישויות.
רוב יהודי בר קיימא, שאינו שולט בעם אחר הוא המטרה הציונית האמיתית. מדינה אחת היא המסגרת שתהפוך את המטרה הזאת לבלתי אפשרית. ישראל זקוקה לגבול מזרחי שיבטיח לה את מימוש מטרתה, והיא צריכה להעדיף שממזרח לגבול זה תתקיים ישות מדינית יציבה. עד 1988 זו יכולה היתה להיות מסגרת ירדנית- פלסטינית, ומאז אותה שנה, הדרך הסבירה להשיג את מטרתנו הלאומית היא באמצעות מימוש המטרה הלאומית הפלסטינית להקמת מדינה. הגישה הקונפדרטיבית עשויה לבלום את המגמה המסתמנת בחוברת ההמלצות של מכון ראנד משום שהיא מעניקה תוספת לרעיון שתי המדינות, ועשויה לפתור חלק מן הבעיות הנובעות מהקמת חומה בין שני העמים כדי לעשות שלום ביניהם.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו