העובדה שתאריך היעד להשגת הסכם הקבע בין איראן לבין המעצמות בסוגיית הגרעין (9 ביולי) נמצא כבר מאחורינו מבלי שעשן לבן התאבך מעל אולם הדיונים בווינה, מעוררת תמיהה. אחרי ככלות הכל, אין שום סימנים המעידים על כך שלהיטותה של וושינגטון לסיים את המו"מ בהצלחה התפוגגה או נחלשה כהוא זה. נהפוך הוא, בחודשים האחרונים מתברר יותר ויותר, שהנשיא אובאמה הפך את סוגיית ההסכם ליעד מורשת מרכזי, שהשגתו תאפיל בעיניו על כל מחדליו וכישלונותיו בזירת המזרח התיכון, וכך תבשר על השקתו של סדר אזורי חדש, שבטבורו השותף החדש מטהרן.
אובאמה נראה נחוש באמונתו שמדיניות פייסנית ומתגמלת, המושתתת על מגוון רחב של צעדים בוני אמון במישור הכלכלי, תעלה עד מהרה את משטר האייתוללות על נתיב של התנהלות פרגמטית ומתונה. כך, באמצעות גזר ההשקעות הכלכליות וביטול משטר הסנקציות, תונח התשתית לכינונה של שותפות מדינית ואסטרטגית איתנה בין וושינגטון לטהרן, שבמרכזה נכונותו של המשטר האיראני למלא תפקיד מפתח במאבק למיגורו של דאעש. כדי לממש חזון זה ממשיך הממשל גם היום בדהירתו לעבר הסכם הקבע כמעט בכל מחיר, וזאת תוך כדי עצימת עיניו לרווחה ונכונות להתעלם, בגיבוש מתווה ההסדר, מהמשך פעילות הטרור והחתרנות הענפה שמקורה בבירה האיראנית, והמקיפה את המרחב כולו.
לא זו בלבד שבגרסתו הסופית כמעט של "הסכם וינה" לא קיימת זיקה כלשהי בין המישור הגרעיני למימד הקונבנציונלי והתת־קונבנציונלי, אלא שליבתו הגרעינית של ההסכם המתגבש מחוררת כולה ומלאה בפרצות, שיעניקו למשטר האיראני את חלון ההזדמנות הנכסף לפרוץ אל עבר הפצצה בעוד כעשור ועם סיומו בפועל של משטר הפיקוח.
על רקע זה, העובדה שטקס החתימה החגיגי על ההסכם לא התקיים ב־9 ביולי כמצופה, אכן מעוררת פליאה. ההסבר לפרדוקס זה, הקשור רק בעקיפין לסוגיית הגרעין, אינו מצביע כלל ועיקר על התפכחות מאוחרת מצידה של מעצמת העל האמריקנית, אלא מעוגן ביסודו במסכת היחסים שבין ארה"ב לבין רוסיה. המהמורה האחרונה בנתיב ההסכם קשורה בטבורה למכלול העכור של יחסי אובאמה עם נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, שבמרכזם פעילותו הצבאית המתמשכת של הקרמלין במזרח אוקראינה והסנקציות הכלכליות שהמערב הטיל על רוסיה בעקבות זאת. לנוכח מערכת יחסים טעונה ורווית מתח זו, אין לבית הלבן אינטרס בשום צעד, העשוי לשפר - ולו גם במעט - את מצבה העגום של הכלכלה הרוסית. זהו בדיוק הרקע, המחבר ומקשר בין המישור האמריקני־רוסי לבין שדה המיקוח הנוכחי עם איראן.
רוסיה, הזקוקה באופן נואש למטבע זר לנוכח הסנקציות הכלכליות המוטלות עליה, מעוניינת לחדור במהירות לשוק הנשק האיראני. לכן, עם סין, היא מעניקה תמיכה נמרצת לדרישתה של איראן להסיר, כחלק מן ההסכם, גם את האמברגו על אספקת נשק קונבנציונלי עליה, שהוטל ב־2006 על ידי מועצת הביטחון של האו"ם. זאת, במיוחד לאור העובדה שבצנרת נמצאת כבר עיסקת טילי הקרקע־אוויר מדגם S-300, שרוסיה התחייבה למכור לטהרן עוד בשנת 2007, ושבסופו של דבר החליטה להקפיאה בשנת 2010. כך חוברת המצוקה הכלכלית הגוברת של רוסיה למכלול שיקוליו הגיאו־אסטרטגיים של פוטין ומצמיחה עמדה רוסית תקיפה בזכות הסרה מהירה של הסנקציות הצבאיות מעל איראן, המעודדת את רוחאני וזריף להקשיח את עמדותיהם בנדון.
ארה"ב חוששת מחיזוק מעמדה של רוסיה כבעלת ברית וכספקית נשק מרכזית בגיזרה האיראנית. כלה ונחרצה עם הנשיא ה־44 להגיע להסכם, וגם המחלוקת הנוכחית לא תמנע בעדו את המימוש של חלומו, ולו גם במחיר כינונה של מעצמה אזורית קיצונית, שתקרין עוצמה ותנסה להלך אימים על סביבתה האסטרטגית. לא נותר אלא לקוות שהסנאט האמריקני, שלרשותו יעמדו כעת 60 יום כדי לבחון לעומקו את ההסכם לאחר שייחתם, יעמוד באתגר שיוצב לפתחו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו