לפני מאה שנה, כאשר הצטרף אנדריי ז'דאנוב למפלגה הקומוניסטית המחתרתית, לא העלה על דעתו ניקולאי השני, הצאר הרוסי, כי מפלגה תימהונית זו תהפוך למפלגת השלטון הטוטליטרית של האימפריה שלו ותביא לסיום מוקדם של חייו ושל חיי משפחתו. כמו כל מי שהצטרף למפלגה באותה העת, גם ז'דאנוב עשה זאת מתוך אידיאולוגיה, ולא מתוך חישובים קרייריסטיים. הוא היה אז בן 19, ורצה בכל מאודו להביא לקץ שלטון הצאר. לאחר מהפכת אוקטובר 1917 הפך לחלק מן הממסד השלטוני, ועוד לפני מלחמת העולם השנייה זכה בתפקיד מזכיר המפלגה בלנינגרד. הוא מילא את התפקיד בהצלחה במהלך המלחמה, עד כי מנהיג בריה"מ, יוסף סטלין, אותת כי הוא רואה בו את ממשיכו. בתמורה להצלחתו קיבל ז'דאנוב ב־1945 את תפקיד קומיסר המדע והתרבות במפלגה הקומוניסטית.
סטלין החשיב מאוד את התרבות והמדע ככלים העומדים לרשות קידום הרעיון הקומוניסטי מול ניסיונותיו של המערב "המנוון" להחזיר את ארצו אל חיק הבורגנות. ב־1932 החליט לארגן, כמו שצריך, את כל הזרמים באמנות הסובייטית, ביטל את ההתארגנויות העצמאיות והקים את "איחוד הסופרים הסובייטים" שבחסותו.
מטרתו היתה ברורה מאוד: להבטיח שכל ענפי היצירה בבריה"מ מוכוונים לרומנטיזציה של מעמד הפועלים, מציגים את החיובי בחיי בריה"מ ומשקפים את סדר העדיפויות של השלטון הקומוניסטי - תפיסת "הריאליזם הסוציאליסטי". סטלין האמין כי ז'דאנוב בעל האמביציה יתאים למימוש חזונו, וזה אכן עמד בציפיות: שלוש שנים כיהן בתפקידו, וזה הספיק לו כדי להפוך למושג - "ז'דאנוביזם" - שמשמעותו סתימת פיות של מי שאינו מקבל את עמדת השלטון. הוא היה זה שהמציא את המושג "אמנות מגויסת", והאמין בכל ליבו כי אמנים נועדו להפיץ את מסרי השלטון. הציורים הגדולים ופסלי הענק של פועל ופועלת המיישירים מבטם לעתיד מגיעים מבית מדרשו: הכל פשוט ואופטימי. כך גם במוסיקה: תפקידו של המלחין הסובייטי היה לייצר מוסיקה מלודית, שתתרום לחזון הקומוניסטי. המלחין היהודי דמיטרי שוסטקוביץ' אף נאלץ להתנצל אז על קטעים מודרניסטיים במוסיקה שלו.
ז'דאנוב הסביר כי האמנות לא נועדה לעצמה אלא להשגת מטרות חברתיות ופוליטיות, וכיוון שכך - אי אפשר לסבול בה גוונים, דעות חריגות וזרמים שאינם מקבלים על עצמם את חזונו של השלטון. רוב האמנים הרכינו ראש, ומי שהעז למחות - מצא עצמו מורחק לסיביר, במקרה הטוב.
כך גם במדע - הקומוניזם דחה לחלוטין את ההשפעה הגנטית על התנהגות הפרט. הוא העדיף להאמין כי הסביבה היא זו הקובעת את התנהגותו לבדה, שהרי קרל מרקס הביע את דעתו הנחרצת על כך שהתודעה נקבעת על ידי ההוויה. שני "מדענים" התגייסו כדי להציג עמדה זו באופן מקצועי, יורי מיצ'ורין וטרופים ליסנקו. ז'דאנוב דאג להפיץ את תורתם ברבים ולחייב את הוראתה בבתי הספר, תוך כדי העלמת כל החומרים שעסקו בגנטיקה. ב־1948, והוא בן 52, נדם ליבו, בדרך הטבע או בגלל סטלין, שפתאום נבהל מכוחו של יורשו־בכוח; אבל מותו לא מחה את חותמו.
הגירסה האמריקנית
בן דורו של ז'דאנוב, שהותיר חותם לא פחות ממנו, היה ג'וזף מקארתי, איש המפלגה הרפובליקנית. כשם שז'דאנוב חשש מהשתלטות תרבות המערב המפתה על ארצו, חשש מקארתי מהשתלטות קומוניסטית על ארה"ב באמצעות מרגלים ומשתפי פעולה שהצליחו, לכאורה, להגיע לאליטה האמריקנית ולמוסדות השלטון של ארצו. הוא נבחר לסנאט ב־1947 והפתיע בנאומו, ב־9 בפברואר 1950, בפני מועדון הנשים של מפלגתו, כששלף רשימה של 205 קומוניסטים הממלאים תפקידים במחלקת המדינה, וטען כי מזכיר המדינה, דין אצ'יסון, קיבל את הרשימה ולא עשה עימה דבר. חודש אחר כך כבר הופיעה קריקטורה ב"וושינגטון פוסט", ובה נטבע המושג "מקארתיזם": לאמור - האשמת אישים באי־פטריוטיות ללא בסיס עובדתי, תוך פגיעה בזכויותיהם ובמשפחותיהם.
הנשיא הארי טרומן ניסה להיאבק בתופעה זו והטיל וטו על כמה חוקים שביקשו למנוע מחשודים בקומוניזם מלזכות במשרות, אך הרוב נגדו בקונגרס ביטל את הווטו, ולכן יכולתו להיאבק בתופעות מקארתיסטיות היתה מוגבלת. לאחר ניצחון דווייט אייזנהאואר וניצחון הרפובליקנים בסנאט, היה יכול הסנאטור החשדן לחגוג: הוא נבחר לעמוד בראש תת־ועדה לחקירות בסנאט. הוא זימן לחקירה אמנים, אנשי תקשורת, עובדי מדינה, ובסופו של דבר - גם את אנשי מערכת הביטחון.
הוא סיווג את נחקריו ל"אדומים" ול"ורודים", ניקה רק מעטים מהם והכין רשימות שחורות, שהופצו באופן לא פורמלי ומנעו מרבים להמשיך בעבודתם. חלק גדול מנחקריו אכן איבד את מקום עבודתו, אחרים הועברו לחקירות משטרתיות והיו שנאסרו. אחרים - עזבו את אמריקה. בין נחקריו היו אישים דוגמת אלברט איינשטיין, תומאס מאן, ארתור מילר, ליאונרד ברנשטיין, דני קיי, פול רובסון ואורסון וולס. המספר הרב של היהודים בין נחקריו לא היה מקרי.
אמריקה נכנסה לתזזית מקארתיסטית: משרדי ממשלה, חברות פרטיות וגורמים אחרים החלו חוקרים את עובדיהם באמצעות חברות חקירה פרטיות שצצו כפטריות אחר הגשם. זה נקרא "בדיקות נאמנות", והעובדים נשאלו על קשריהם לארגוני שמאל.
הציבור העניק למקארתי רוח גבית, אבל לבסוף החלה תחושה של שאט נפש. בית המשפט נתן את הטון, ואחריו באו המרצים באוניברסיטאות והאמנים. הנשיא לשעבר טרומן אמר כי אייזנהאואר אימץ את המקארתיזם כדי להגיע לשלטון ב־1952, והוסיף: "זוהי עלייתו לשלטון של הדמגוג המתקיים על אי אמת; זוהי הפצת הפחד והרס האמונה בכל רמה של החברה". ב־2 בדצמבר 1954 גינה הסנאט את פעילותו של מקארתי, ברוב של 65 מול 22. הסנאט קבע כי מקארתי התנהג "באופן שיש בו כדי להביא לסנאט אי כבוד ושם רע". הוא קיבל את ההחלטה כסטירת לחי נוראה למאמציו הפטריוטיים, חזר אל התמכרותו לאלכוהול ומת פחות משלוש שנים אחר כך משחמת הכבד.
מקארתי וז'דאנוב לא נפגשו מעולם, אבל הם היו אחים לדעה. הפחד מהשתלטות הזולת או רעיונותיו הצדיק בעיניהם סתימת פיות. שניהם נכשלו, במבט היסטורי, כי הדרך היחידה לסתום פיות של אנשים היא להביא את המבול.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו