בראיון מרתק ואינטליגנטי עם ד"ר אילנה דיין ב"עובדה" הבהיר ברק אובאמה כי לא רק בנימין נתניהו הוא קמפיינר גדול. גם הוא כזה. נתניהו מיטיב לפרוט על כל הנימים של האמריקני המצוי. אובאמה על אלה של הישראלי.
אובאמה היה רהוט ומתוכנת. ביקש להרשים כי דאגתו נתונה לישראל; שהברית האסטרטגית יציבה; שלעולם לא יפגע בביטחונה של מדינת היהודים; וגם העביר את הדיון לפסים כמעט פילוסופיים ביחסי עמים ומדינות: משקל הפחד המובן בגיבוש מדיניותם לעומת הצורך להשאיר מרחב ניכר גם לתקווה. הוא מבין את החשש הישראלי לביטחונה, הן מול מיזם הגרעין האיראני, הן נוכח ההתעצמות הערבית־פלשתינית, אבל מדוע ישראל מתמקדת רק בכך?
מלכתחילה היה ברור כי לשונו בשיחה עם דיין תהיה נופת צופים, אבל עם הנימוס שלף גם חשבון ארוך לפירעון. לפי גרסתו, ההסכם עם איראן עונה על הפחדים המוצדקים של ישראל; ואם יופר, תחזור שיטת הסנקציות נגד איראן לפעול אוטומטית; ומה שהציג נתניהו באו"ם זכה למענה אם אכן ייחתם ההסכם - אבל מה אם לא? או כפי שדיין הציגה בלשון מבעיתה: הפצצה הראשונה תיפול על תל אביב.
הקושי היה דווקא בנושא הישראלי־פלשתיני. לפי אובאמה, ישראל מאבדת מערכי המוסר הבסיסיים שאפיינו אותה; היא מתרחקת ממורשתם של ביטחוניסטים מובהקים כדוד בן־גוריון ומשה דיין; ובראש טיעוניו ניצב אי־האמון שהטיח בנכונותו של נתניהו לממש את עקרון שתי המדינות לשני העמים. זו פעם ראשונה שנשיא אמריקני לא הסתפק באמירה כי ראש ממשלה ישראלי טועה, אלא גם הוסיף שהוא אינו מאמין לו.
בצומת זה החמיצה דיין את השאלה המתבקשת: מדוע הוא מייחס יותר משקל לדברי נתניהו לפני הבחירות שלא תקום מדינה פלשתינית, ולא לחידוש היצמדותו לנוסחה זו לאחר סגירת הקלפיות? הרי ייתכן שאמירתו הראשונה נועדה רק ללקט קולות מימין, והאחרונה משקפת את דעתו הנכונה (אפשר כמובן גם ההפך, אבל מדוע להעדיף גירסה אחת על משנתה?).
הישראלים האכפתיים יקומו הבוקר למחלוקת הולכת ומעמיקה אם לאמץ את טיעוני אובאמה, אם לדחותם. במילים פשוטות, להאמין לו אם לאו? הסקרים בעניין זה יסקרנו, ורבים ינצרו את התרשמותם בליבם. אצלי הוא הוסיף סימני שאלה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו