לא מעט פעמים במהלך ההרצאות שאני מעביר ושקשורות להיסטוריה אירופית בת זמננו אני מציין את האירוויזיון, כתחרות המשקפת את מעברה של אירופה מיבשת המקדשת את עקרונות המלחמה בשדה הקרב המדמם אל יבשת שמקדשת תחרות דרך תרבות, מדע וספורט. עד לפני דור היה האירוויזיון חלק בלתי נפרד ממדורת השבט הישראלית. פעם בשנה, לקראת סוף האביב, כשהערוץ הראשון היה הערוץ היחיד, היתה הופכת התחרות לדבר המרכזי שעל סדר היום. אחרי ככלות הכל, מדובר בעידן שבו היתה יבשת אירופה מחולקת בין מזרח למערב, הרבה לפני המצאת האינטרנט, ותחומי העניין של הישראלים בזמן שקדם לגלובליזציה היו מצומצמים יותר. שלוש פעמים זכינו במקום הראשון ולעיתים נדמה שבשל השינויים שהיא עברה - הפעם הרביעית רחוקה מתמיד.
כמו רבים מהאירופאים, גם הישראלים אינם מתעניינים באירוויזיון כשם שהתעניינו בו בעבר. האם משמעות הדבר שיש פיחות במידת העניין? לא. עוד ועוד מדינות מבקשות לקחת בה חלק, והשנה אפילו אוסטרליה הרחוקה הצטרפה לתחרות, אף שהכל נראה אותו הדבר בסגנון אמריקני: כמעט כולם שרים בשפה האנגלית וכמעט כולם לבושים באותה הצורה.
אין להתעלם גם מהעובדה המציקה הבאה: התחרות היא כמו תחרות מכורה מראש והסיכוי שנזכה במקום הראשון הוא סיכוי די קלוש. טענת "המשחק מכור מראש" לא נובעת משחיתות או משוחד אלא שמאז שהאירוויזיון הפך לתחרות מרובת מדינות נוצרה דינמיקה של הצבעה גיאוגרפית שלפיה לרוב, אך לא תמיד, מדינות באזורים שונים ביבשת מעניקות את מירב הנקודות למדינות שכנות להן. כך הסקנדינביות, הבלטיות, הבלקניות ואחרות.
ישראל מרוחקת גיאוגרפית מהאזורים הללו, ושכנותיה הערביות הקרובות שאינן משתייכות ליבשת גם ככה רואות את השתתפותה בשלילה, כך שכבר מראש היא מתחילה בפיגור. מצד אחד עבר האירוויזיון דמוקרטיזציה: אם בעבר מי שהעניק נקודות באופן בלעדי היה חבר שופטים מצומצם, הרי היום כולם יכולים להצביע ולקבוע. ואולם, מצד שני, היא הפכה למשהו מורכב. יש שיאמרו מורכב מדי. לפיכך, המקום התשיעי מתוך 40 המדינות שבו זכה נציגנו - נדב גדג' הצעיר - הוא מקום מכובד לחלוטין ואפילו הישג. היה זה ממש מרגש לשמוע עשרות אלפי אירופאים שעמדו על רגליהם ושאגו "ישראל! ישראל! ישראל!" בחצי גמר התחרות, כשנותר עוד שם אחד שלא הוקרא ברשימת העולות לגמר.
הנה כי כן, גם השנה עלתה שאלת הצורך בהשתתפותה של ישראל בתחרות לאור הסיכויים הנמוכים לזכות בה. דומה כי למרות הכל יש חשיבות רבה לכך והדבר אינו מיותר אלא אף קריטי לנו. כשמתרבים הקולות לחרם ולהוקעה של ישראל עשויה התחרות הזאת ליצור את האפקט ההפוך בדיוק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
