חג השבועות, על פי המסורת, הוא גם חג מתן תורה. בעקבות מנהג המקובלים נהגו קהילות ישראל במאות השנים האחרונות להישאר ערים בלילה, ל"תיקון ליל שבועות". המקור לתיקון הוא מדרש חז"ל, המספר שבלילה שלפני מתן תורה ישנו בני ישראל שינה עמוקה עד שאלוהים השכים אותם לפנות בוקר. את השינה הזו אנו מתקנים בלילה שבו נשארים ערים.
בכל דור ובכל תקופה התיקון מקבל משמעות רלוונטית להתעוררות משינה ומתרדמת. דומני שגם בתקופה שלנו יש משהו שאנו כחברה, דתיים, מסורתיים וחילונים כאחד, יכולים וצריכים לתקן. אסור שלימוד התורה יישאר מנוכס לציבור הדתי בלבד. בשנים האחרונות זכינו לראות התעוררות בחברה הישראלית וכמיהה לארון הספרים היהודי באופן חוצה מגזרים.
בלימוד התורה קיים פן מעשי של ההלכה והריטואל המהווים מסגרת לחיים, ובתור אדם שומר מצוות ברור לי שהנדבך הזה הוא מרכזי והכרחי. אבל זה לא הכל ואסור שזו תהיה תכלית הלימוד הבלעדית. יש ערך ללימוד התורה, גם ללא קורלציה לקיום המצוות. לימוד התורה מתואר בזוהר כסיפור אהבה: "משל למה הדבר דומה? לאהובה שהיא יפת מראה ויפת תואר, והיא מסתתרת בסתר בתוך ההיכל שלה. ויש לה אוהב אחד, שבני אדם אינם יודעים בו, אלא הוא מסתתר. האוהב ההוא, מתוך האהבה שאוהב אותה, עובר תמיד בשער ביתה, נושא עיניו לכל צד. היא יודעת שאוהבה מסבב תמיד בשער ביתה. מה היא עושה? היא פותחת פתח קטן בהיכל ההוא הנסתר, שהיא שם, ומגלה פניה אל אהובה, ומייד חוזרת ומתכסה... רק האוהב לבדו, שמעיו וליבו ונפשו הולכים אחריה, ויודע שמשום האהבה שהיא אוהבת אותו, נגלית אליו רגע אחד, לעורר אותו.
כך הוא עניין התורה. אינה מתגלית אלא לאהובה, יודעת התורה שאותו חכם לב סובב ליד שער ביתה בכל יום. מה היא עושה? מגלה פניה אליו מתוך היכלה ורומזת לו רמז, ומייד חוזרת למקומה ומסתתרת. כל אלו הנמצאים שם לא יודעים לא מסתכלים, אלא הוא בלבד, ומעיו וליבו ונפשו הולכים אחריה, ועל כן התורה מתגלה ומתכסה והולכת באהבה אל אהובה כדי לעורר בו אהבה.
התורה היא סיפור אהבה. לא צריך להיות מוגדר "דתי" כדי להיות שותף לסיפור האהבה הזה. יתרה מכך, יש גם אנשים "דתיים" הלומדים תורה, אבל עבורם היא לא ממש סיפור אהבה. לימוד תורה שונה מכל לימוד חוכמה או מקצוע באקדמיה. זהו לא אתגר אינטלקטואלי גרידא, אלא טקסט חי ונושם שקורא לנו להתחבר אליו בטבעיות ולמצוא בו משמעות לחיינו. זהו לימוד שצריך להשפיע לטובה על בניין אישיותנו, על קשרי המשפחה ועל היחס לחברה. כאשר מתייחסים רק לצד "הדתי" של קיום המצוות או לצד אינטלקטואלי של חוכמת התלמוד, עשויים לאבד את הריגוש ואת תעצומות הנפש שבמפגש החי עם הטקסט. לימוד התורה האולטימטיבי הוא זה המתואר בגמרא: "אמר רב: אין אדם למד תורה אלא במקום שליבו חפץ".
ומה איתכם? האם מצאתם את האהבה שלכם?
הכותב הוא רב קהילת אוהל ארי ברעננה וחבר ארגון רבני בית הלל
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו