הנשיא ברק אובאמה זועם על בנימין נתניהו, ויש אומרים שהזעם מקורו בשנאה. וויליאם שייקספיר כתב ששני כוכבים אינם יכולים לחלוק אותו מסלול, במיוחד כשמדובר בשני מנהיגים שהאחד מהם לא מוכן לזוז מילימטר מאחריותו כלפי בני עמו, והשני בשלהי כהונתו עסוק בניסיון לבסס את מורשתו החבולה, שהרי כגודל הציפיות ממנו כך עוצמת האכזבה.
לא צריך להיות ד"ר זיגמונד פרויד על מנת להבין את מניעיו ומהלכיו של ברק אובאמה, במיוחד לאחר פרסום תוצאות הבחירות בישראל. ראש ממשלת ישראל, מדינה קטנה אי שם במזרח התיכון, שמספר תושביה קטן מזה של ניו יורק, ניצב מול נשיא המעצמה הגדולה והחזקה ביותר בהיסטוריה, ולא מאפשר לו להוביל את המערב להסכם מסוכן עם איראן, טייקונית הטרור העולמי. הסכם שכל אדם הגון יודע שהאירנים לעולם לא יעמדו בו, יגחכו עליו וימשיכו בפיתוח נשק גרעיני בחסות המעצמות. האיראנים, למען הח'ליפות החדשה שלהם, ישקרו, יכזבו, יטעו ויפיצו כזבים. הם ינצלו עד תום את תמימות המערב השוקע אל תוך עצמו מעייפות, נרפות וזניחת כל אידיאולוגיה ראויה ויציבה, בשם רב־תרבותיות ופוסט־מודרניזם.
בשנת 2009, זמן קצר לאחר היבחרו לנשיא ארה"ב, אובאמה קיבל פרס נובל לשלום. הפרס ניתן לו על "תרומתו המיוחדת למאמצים לחזק את הדיפלומטיה הבינלאומית ואת שיתוף הפעולה בין העמים". היתה זו הפעם הראשונה בתולדות הפרס שהוא ניתן על ציפיות ולא על מעשים שקידמו את השלום העולמי. כל מי שקורא היום את סיבת מתן הפרס לאובאמה מעלה חיוך מהול בעצב גדול. חולשת ארה"ב הובילה לשפיכות דמים במקומות רבים ולתוהו ובוהו. אובאמה לא חיזק את הדיפלומטיה והשיתוף - בחסותו רק התגברה האלימות.
הנשיא אובאמה לחוץ וכבר היום יש הסוברים שעליו להחזיר את הפרס בהכנעה. כדי להצדיק במשהו את הפרס הוא מוכן לכרות הסכם עם האייתוללות באיראן ואגב כך להפקיר את כל ידידותיה של ארה"ב במזרח התיכון.
אובאמה סבור בטעות שישראל חוליה חלשה וכנועה. לדעתו פגיעה בישראל לא תגרום התרגשות בעולם ציני ומנוכר. כבר לא נותרו רבים מחסידי אומות העולם. הטעות הגדולה של אובאמה שאינו מכיר את כוחות החירות המצויים בכל גרעין תא יהודי. היהודים, עם עתיק ולמוד ניסיון, יודעים ברגעי אמת לאסוף כוחות אדירים ולעמוד בנחישות ובאומץ מול כל מי שמסכן את חירותם ועצמאותם במולדת ההיסטורית.
כדאי מאוד שהנשיא אובאמה יבקש מהיועצים היהודים שלו, כולם אנשי שמאל ליברלי, שיסבירו לו מה משמעות חג הפסח. חג החירות היהודי. בלילה אחד, לאחר ארבע מאות שנות עבדות, היהודים יצאו לחופשי. מאז אותו לילה, בכל דור ודור, בימי הגלות החשוכים ובימי האור במולדת, היהודים זוכרים את יציאת מצרים. תחושת החירות מצויה בשורש נשמתנו, לא אובאמה ולא שום מנהיג אחר יוכלו לכבות את רוח החופש והדרור של עמנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו