לקח השמאל: להפריד בין המדינה לממשלה

ההפסד הצורב של השמאל בבחירות הועצם לא מעט בשל הציפיות הגבוהות שטיפחו תומכיו לפניהן. לכאורה, כל הכוכבים התיישרו וכל הנסיבות נוצרו, והיתה תנופה (שנשענה על הסקרים) והניצחון היה ממש בהישג יד – אך הוא חמק. קצת כמו הבחירות לנשיאות בין קצב לפרס, כשבסיבוב הראשון, למרות ההבטחות המוקדמות, נוצר תיקו, ופרס שאל בהשתוממות אמיתית: "איך זה יכול להיות?" ובסיבוב השני הוא אכן הפסיד. 

הכתבה הכי נקראת היום באתר: מזעזע - ככה נראה עובר שאמו מעשנת

העובדה שהמחנה הציוני כמעט הכפילה את כוחה לעומת הכנסת היוצאת ושמרצ איבדה מנדט בודד בלבד היא הישג נאה, אבל הוא מחוויר לעומת הניצחון הפנטסטי של הליכוד. בין אמירות הייאוש (חלקן מקוממות וחסרות אחריות) שאחרי ההפסד, טענו לא מעטים בשמאל שאין סיכוי, שהעם ימני ולא מוכן לתהליך מדיני, ושלעולם לא יהיה אפשר להחליף את שלטון הימין (היו שהציעו להחליף את העם). אבל ההיסטוריה מוכיחה שזה פשוט לא נכון. כשהיו מנהיגים - רבין, ברק, שרון, אולמרט - שתמכו בתהליך המדיני ועוררו אמון בעם – הם קיבלו סיכוי. כלומר, זה לא ימין אוטומטי. זה ציבור בוחרים חושב, שאוזנו כרויה והוא מוכן להשתכנע, אם ישכנעו אותו. 

האווירה שלפני הבחירות היתה טעונה דווקא בעניינים כלכליים: יוקר המחיה, מצוקת הדיור וכו'. במטה הבחירות של קלינטון, לפני שנבחר לנשיא, היתה תלויה האימרה:

It's the economy, stupid, שמשמעותה - הנושא המרכזי שעליו יקום או ייפול המועמד הוא הנושא הכלכלי. באמריקה זה עבד. בישראל לא. מסיבה פשוטה: לפני שמדברים על איכות החיים, צריך קודם כל לחיות. ובישראל, מה לעשות – בין שבגלל זיכרון השואה ובין שבגלל ניסיון המלחמות ובין שבגלל האיומים המוטחים לעברנו מכל עבר – הציבור נתון בחרדה קיומית. דאגה יומיומית, מופרזת או לא – אבל נוכחת וממשית מאוד. מגיש הטלוויזיה האמריקני ביל מאהר אמר השבוע שמעניין איך היו מתנהגים האמריקנים לאוכלוסייה השחורה אם היו מוקפים בתריסר מדינות שחורות שמאיימות עליהם. 

יותר מזה: במידה רבה, חלק הארי של הציבור מזדהה עם המדינה, כואב את מכאוביה וגאה בהצלחותיה. חלק הארי של העם מוכן להילחם על עצמאותה של המדינה, גם במחיר חייו. והוא לא מוכן שיפגעו בסמליה. ולכן אם מחנה השמאל רוצה לחזור לשלטון, הוא חייב להפריד בין המדינה לבין הביקורת הלגיטימית על ממשלתה. לא לשפוך את התינוק עם מי האמבטיה. בלהיטותו לקעקע את הממשלה לשמאל אסור להזמין לחצים מבחוץ על ישראל, לעודד חרם אקדמי עליה או, תסלחו לי על הביטוי, לעשות צרכים על דגל המדינה. רק אם הציבור ישתכנע כי מדינת ישראל יקרה לשמאל לא פחות מלימין – יהיה אפשר להחזיר את האמון גם בנכונותו להגן עליה – ולהתמודד כשווה מול שווים עם הימין.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו