בנימין נתניהו התנצל אתמול בפני ערביי ישראל, וטוב עשה. מאז ניצחון הליכוד בבחירות לפני שבוע, דומה כי הפסקנו לעסוק בסוגיות הבוערות, דוגמת הורדת מחיר הדיור ועיסקת הגרעין הרעה המתגבשת בין איראן למעצמות. במקום זה, גם בעידוד התקשורת, עברנו להתעסק בחזיתות בוערות בין שמאל לימין, בין ערבים ליהודים, בין אשכנזים לספרדים. אנחנו אפילו עדים ברשת למלחמות בין עיתונאים בכירים. נו, אז מה עושים במצב שכזה? קודם כל מרגיעים. ההתנצלות של נתניהו היא בדיוק ברוח הזאת.
נתניהו מבין היטב כי לראש הממשלה יש זכויות, אבל בעיקר חובות. חובה עליו לדאוג לביטחון, לרווחה אבל גם, עד כמה שאפשר, לשקט תעשייתי. על אחת כמה וכמה חובה עליו להתערב, בעיקר אחרי שמשפט שאמר ביום הבחירות, שלפיו "המצביעים הערבים נעים בכמויות אדירות לקלפי, עמותות השמאל מביאות אותם באוטובוסים", פורש על ידי ערבים־ישראלים כמשפט פוגעני. המהלך, מבחינתו של נתניהו, לא היה גזעני. הוא היה פוליטי. קשה להגיד שהוא היה אלגנטי.
שיקול פוליטי לגיטימי
אין זה סוד שהרשימה המשותפת כוללת גם רבים וטובים שאינם, איך לומר בעדינות, ציונים. יש להניח שבוחרים המצביעים עבור מפלגה הכוללת את ח"כ חנין זועבי לא הלכו לקלפי כדי להצביע מחל. זכותם.
נתניהו, במציאות רגישה כמו שלנו, היה יכול לגלות רגישות ולהתנסח אחרת, גם אם אין לי ספק שמאחורי האמרה שלו היה, כאמור, שיקול פוליטי לגיטימי ולא חשיבה גזענית חשוכה. אלא שמהרגע שאזרחי ישראל הערבים חשו פגועים, נתניהו היה צריך להתערב. מלחמות אזרחים מתאימות יותר לסוריה, לעיראק, לתימן, ללוב וללבנון, לא אצלנו בישראל. בדמוקרטיה נפגעים, ברוך השם, ממילים. בדמוקרטיה גם מנהיגים מתנצלים בפני האזרחים.
לצאת באווירה טובה
אלא שהתגובה להתנצלות תמוהה בעיני. אמש הוזמנתי לערוץ המזרח התיכון ביפו. מולי ישב חבר כנסת לשעבר מטעם מפלגת העבודה - סליחה, המחנה הציוני - שלא קיבל את ההתנצלות ולא הבין גם מדוע ראש הממשלה התנצל בפני פורום שכזה, לא חשוב במיוחד (נכבדים ערבים), ולא בחר להתנצל בפני המפלגה הערבית... סליחה?
מנהיג המפלגה הערבית המאוחדת איימן עודה - המתון, כך אומרים - הזדרז לדחות את ההתנצלות. מה בדיוק הוא ציפה מנתניהו? לדחות אולי את הצבעת הבוחר? להעביר למפלגתו את 30 המנדטים? או אולי שהליכוד בעצמו יצטרף לאיחוד המשותף בהנהגת עודה?
אבל בזה לא נגמר הסיפור. ביום שבו התברר אתמול סופית כי לנתניהו יש קואליציה, אחרי שכחלון וליברמן הביעו בפני הנשיא תמיכה בנתניהו, אמרה בוושינגטון דוברת מחלקת המדינה כי מבלבל עתה לדעת לאיזה נתניהו להאמין. מילים, לטענתה, אינן מספיקות, "אנחנו ממתינים למעשים".
מעשים? אולי נתניהו צריך לצרף את המפלגה הערבית המאוחדת לקואליציה ולהציע להם את תיקי החוץ והאוצר, ולמה לא גם את הביטחון?
דומה שהבית הלבן חצה כבר כל גבול. ראש הסגל בבית הלבן, דניס מקדונו, לא הסתיר אתמול בנאום בוועידה השנתית של השדולה היהודית־אמריקנית ג'יי־סטריט את הכיוון שאליו מוביל הממשל בחילוקי הדעות בינו לבין ירושלים. הבית הלבן רוצה מדינה פלשתינית עכשיו. הממשלה החדשה שנבחרה בישראל לא רוצה. מילא הבעיה של הבית הלבן עם נתניהו - אבל הם צריכים לתת כבוד לבוחר הישראלי. דמוקרטיה, לא?
ההתנצלות אתמול של ראש הממשלה צריכה לאפשר לממשלה ה־34 לצאת לדרך באווירה טובה. אבל זאת בדיוק הבעיה של אלה שלא מקבלים את התוצאות, ובהם כנראה גם הנשיא אובאמה, שעל פי התוכנית שלו אמור היה לצפות השבוע בממשלה ישראלית מתחילה את דרכה ברגל שמאל. הבוחר הישראלי העדיף את רגל ימין.
נכון, אנחנו קטנים ואנחנו צריכים להסתדר עם בעלת בריתנו הגדולה. אבל גם הם שם, בוושינגטון, צריכים להתרגל לחיות איתנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו