השבת היא חגיגה של ממש בקריאת התורה בבתי הכנסת. לא פחות משלושה ספרי תורה יוצאו מהארון ובכל אחד מהם נקרא משהו. נתחיל לקרוא בספר חדש (השלישי מבין חמשת חומשי התורה) הוא ספר "ויקרא", המכונה בשם תורת כהנים. הפרשה שבה נפתח נקראת גם היא בשם פרשת ויקרא.
בספר השלישי נקרא גם בפרשת "החודש הזה לכם" (ספר שמות), אלו הפסוקים שאותם אמר אלוקים למשה ערב יציאת העם ממצרים בראש חודש ניסן לפני אלפי שנים. המשותף לכל הקריאות הוא העיסוק האינטנסיבי של כל הפרשות בעולם הקורבנות. פרשת ויקרא כולה עוסקת בסוגים השונים של הקורבנות שאותם יכול האדם להקריב, בין שבנדבת רוחו וביוזמתו האישית ובין שכתוצאה מחיוב של התורה להביאם כדי לכפר על חטא כזה או אחר. גם פרשות ראש חודש וענייני הפסח עוסקות ברובן בקורבנות המיוחדים לימים הללו; קורבן הפסח מתייחד בהיותו מוקרב בחג היחיד שבו כל אדם מצווה להביא קורבן. יחד עם מצוות ברית המילה הופכות שתי מצוות אלה למצוות העשה (כלומר למצוות חיוביות שאדם צריך לעשותן) היחידות שמי שלא מקיימן עונשו חמור (כרת בידי שמיים).
המפגש של האדם המודרני עם עולם הקורבנות הוא מורכב וקשה, כמעט טראומטי. לא בגלל שאנחנו בהכרח צמחונים (המנגלים של יום הבחירות השבוע מעידים שאנחנו לא), אלא בגלל שלרבים מאיתנו נראה לא מוסרי שהתנהגות מעוותת או מושחתת יכולה לקבל תיקון או כפרה על ידי הקרבת כבש או פרה על המזבח. לאחרים נראה משונה כי אלוקים זקוק לבשר שיישרף על גבי המזבח כדי שיחוש כי אנו יראים מפניו או אוהבים אותו.
ואכן, יש מקדמונינו שראו בעולם הקורבנות ניסיון לקרב את העם, שעבד אלילים, לתורת ישראל, תוך שימוש בפעולות שהיו מוכרות לעם מהעולם האלילי, שאליו הם היו קשורים בטבורם. לפי הבנה זו, קורבן הפסח אינו האידיאל שאליו אנו שואפים, אלא נועד למשוך את העם מהמקום שבו הוא נמצא לעולם שבו יעבוד את אלוקי ישראל. שחיטת הכבש, שהיה אליל במצרים, נועדה להצביע על שינוי בדמות האל אך לא בצורת הפולחן הבסיסי.
הקושי בהסבר זה הוא כפול. קשה להאמין שמצוות קורבן הפסח תהפוך לערך משמעותי כל כך, שכן מדובר בעצם בכניעה מסוימת לתרבות האלילים של אותם ימים. קשה לקבל את זה שעולם שלם של קורבנות הוא נחלת העבר בלבד. יתר על כן, במקרא אנו מוצאים כי נח הקריב קורבנות, וכך נהגו גם קין והבל. באותם ימים עדיין לא היו אלילים ועובדי אלילים, ובכל זאת התורה משבחת את מעשה ההקרבה.
דומה שכדאי להתבונן בשורש של המילים קורבן והקרבה כדי לחדור במקצת לנבכי עולם הקורבנות. בני אדם חפצים להבין את עצמם ואת שורשיהם. הם חותרים להענקת משמעות לחייהם ולמעשים המהותיים שבהם הם מעורבים. עם היחשפם למה שנראה בעיניהם כשורש וכתכלית קיומם, הם מבקשים לבטא את קרבתם למה שבעיניהם חשוב ומשמעותי בדרכים שונות. כל אב ואם לילדים יודעים כי החיבוק שאותו הם מעניקים לילד ששב מהצבא או מחו"ל, נושא בתוכו אנרגיות אדירות של אהבה וגעגוע, כיסופים וערגה.
כשקין והבל הקריבו מנחה וקורבן, הם ביטאו תשוקה עמוקה לקשר עם הבלתי נראה, אבל מורגש ונוכח בחייהם. כזה הוא עולמו של האדם המאמין. הוא חש קשר לאלוקים החי בתוכו ובמציאות, וממילא מבקש להעניק לזה משמעות וביטוי.
הקורבן הוא אחד הכלים לבטא תחושת קירבה. אלוקים אינו זקוק לקורבנותינו. אנחנו מאוד רוצים להרגיש קרובים אליו, חפצים לחוש אוהבים ואהובים. המזוזה היא עוד ביטוי לתחושת הקירבה שיהודים חפצים לחוש כלפי אלוקיהם. בצאתנו ממצרים, כמו בכל עת שבה מתעוררת השאלה אם אנו חפצים להתקרב אל בוראנו, נצטרך להביא את הקורבן המעיד כאלף עדים כי אכן נאמנים נשארנו לעמנו ולאלוקינו. להיות שייך לעולם הקורבנות פירושו להיות שייך לעולם של אהבה והקרבה כדי לחוש קרובים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו