1 הניצחון המדהים של בנימין נתניהו הזכיר לי את ניצחונו השני של מנחם בגין ב־1981. גם אז הובילה מפלגת העבודה בהפרש ניכר בסקרים והפצצת הכור בעיראק רק קירבה את בגין לשוויון. השבוע, כמו בגין בנאום הצ'חצ'חים ב־1981 (אשכנזים? עיראקים? יהודים! אחים!), עלה נתניהו לכיכר 36 שעות לפני וסחף את אחיו מימין ובעיקר אנשי הכיפות הסרוגות לשים מחל בקלפי.
יאיר גרבוז לקח ב־2015 את תפקידו של דודו טופז בכך שהישווה את מצביעי הימין לקומץ של מנשקי מזוזות ומשתטחי קברים. בזמן ההוא הגיעה המפד"ל - כמו בנט לבחירות הנוכחיות - עם 12 מנדטים, ונחתכה בבחירות בחצי. בימים האלה בנט נחתך בשליש.
2 הנדידה הסרוגה לכיוונו של נתניהו החלה ביום שני שעבר. בשעת צהריים התפרסמה בוואלה ידיעה, ספק מכוונת, על כך שהסוקר הראשי של המחנה הציוני, קלמן גייר, טען כי אין שום מצב של שוויון בסקרים אלא "כבר שבועות שהרצוג עומד על 27 ונתניהו על 21".
למחרת רזי ברקאי העלה בגלי צה"ל את יתר הסוקרים שעברו למגננה, ובערב מינה צמח כבר פירסמה שהפער הוא ארבעה מנדטים לטובת הרצוג.
אז, כנראה, נפל האסימון בימין והאדישות התחלפה בפחד ובהיסטריה. חלום הביעותים של הימין - ושל הציונות הדתית הימנית - על ממשלה של הרצוג, לבני, לפיד, מרצ, כאשר כחלון משמש עלה תאנה חברתי והמפלגה הערבית מחפה משמאל, הפך למציאות מאיימת. משמעותו היתה אחת: פינוי מאות אלפי מתיישבים מיהודה ושומרון וחזרה לקווי 67'. "במצב כזה אתה בוחר עם הבטן והראש", הסביר לי חברי, א', שבפעם הקודמת הצביע לבנט ועבר לליכוד. "מה עדיף? בנט עם 15 אבל כולנו עם הראש באדמה, או ניצחון של נתניהו שיוכל להרכיב ממשלה ימנית?"
3 אפילו במעוזים של ראשי הבית היהודי נרשמה נדידה לנתניהו. ברעננה, עירו של בנט, קיבל הבית היהודי בבחירות 2013 לא פחות מ־5,616 קולות, שהיו 14 אחוזים מהמצביעים. למרות הפיכתו לסוג של סלב, אפילו ברעננה ירד בנט ל־4,673 קולות, שהם 10 אחוזים. הליכוד, לשם השוואה, קפץ ברעננה מ־7,900 קולות ל־9,200. באר שבע, עירו של סגן שר החינוך אבי וורצמן, מראשי הבית היהודי, הניבה למפלגה 10,094 ב־2013. השבוע נחתכה שם המפלגה בשליש ל־6,700 קולות. לאן נעלמו 3,300 קולות? בבקשה. הליכוד פלוס ליברמן קיבלו ב־2013 בבירת הנגב 32,525 קולות. השבוע נעצר נתניהו על 36,000 קולות.
4 גם בנט סייע לנתניהו בהתנהלותו. סקרים של 18-17 מנדטים סובבו את ראשו, והוא רצה להפוך את הבית היהודי לליכוד ב' ולעקוף את נתניהו מימין. זה החל בפריימריז של המפלגה, כאשר דחק מועמדים שהשקיעו כסף רב החוצה (כמו הרבנית יהודית שילת שהגיעה למקום ה־15 לטובת הקפצתה של ד"ר ענת רוט), לטובת משוריינים שקרצו לבוחר החילוני; אבל השיא היה בפרשת אלי אוחנה, שדרכו ניסה בנט להילחם בכינוי "הבית הלבן" שהוצמד לו בתקשורת. אחד מבכירי הבית היהודי אמר אז שלא לייחוס כי "בנט שכח את הבייסיק, המפלגה הזאת לא תחזיק עוד הרבה שנים".
בעוד נפתלי בנט ניסה לקרוץ לאנשי המקיאטו ברוטשילד עם קמפיין ההיפסטרים והאמירה המתנשאת "אני לא מתנצל", ורץ לצחקק עם גורי אלפי ב"גב האומה", בסיס הבוחרים של הבית היהודי חיפש משהו משמעותי יותר בבחירות. השבוע התברר שהם מצאו אותו בליכוד. ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו