לא דנים בשאלות חיים ומוות

מאז שפוליטיקאים השתלטו על הכלכלה במשטרים סוציאל־דמוקרטיים, ואפילו במדינות שהיו קפיטליסטיות, כגון ארה"ב; ומאז שהסכנות בעולם גברו וגרמו לעמים להזדקק יותר לממשלות שיגנו עליהם, הפכו הבחירות הדמוקרטיות לקריטיות לחיי כל אזרח. בבחירות מוכרע מה ייעשה בכספי המסים ובבחירות אנחנו מכריעים בענייני מלחמה ושלום, בין חיים למוות.

היום הרוב יודע שליומרות מרבית הפוליטיקאים לייצג אותנו ולמלא את שליחותם, שבגינן אנו מפקידים בידיהם מיליארדים רבים, אין כמעט כיסוי. עקב כך אזרחים רבים לוקים באדישות ואינם משתתפים בבחירות. הפוליטיקאים בין כה יעשו כרצונם, חושבים רבים, אז למה להשתתף במשחק השקרי? הרי גם אם התוצאות ישקפו את רצון הציבור, הפוליטיקאים יעשו כרצונם בתחבולות מושחתות שנועדו להיטיב עם עצמם ועם שותפיהם - קבוצות לחץ ואוליגרכים המממנים את הפריימריז שלהם.

הטענות האלה אולי מוצדקות, אך הן מתעלמות מהעובדה שאי בחירה היא גם בחירה, ובחירה גרועה ביותר, כי היא מחזקת באופן יחסי את המפלגות שאותו אזרח אינו רוצה בהן. לכן גם אם הבחירות אינן בין טוב לרע, אלא בין הרע במירבו לבין הרע במיעוטו, טובתנו האישית וחובתנו האזרחית לבחור. 

לבחור, אף שהתקשורת - האמורה לספק בדמוקרטיה מתוקנת את המידע הנדרש כדי שנוכל לעשות בחירה מושכלת, ולהציג בצורה הוגנת את עמדות המתמודדים - מועלת בתפקידה. רוב העיתונאים רואים את תפקידם בשכנוע הציבור בעמדותיהם האישיות, ואינם מהססים לעוות אינפורמציה או להסתירה כדי לסייע למועמדיהם ולהזיק למתחרים בהם. ב־1997 כתב ארי שביט במאמר ב"הארץ" ("אויב חצי העם"): "אנחנו הנאורים... רתמנו את כל כוחותינו... לשנאת ביבי, הפכנו את 1997 לשנת השנאה הגדולה". גדעון לוי, לא בדיוק תומך של רה"מ, תיאר לאחרונה מצב אפילו גרוע מזה.

האם במקום להשמיץ לא היה ראוי שאותם עיתונאים ידרשו מהשמאל לשכנע אותנו שבלי הקמת מדינה פלשתינית לא יהיה שלום ולישראל לא יהיה עתיד, או להפריך את הטענה שהקמת מדינת פשע פלשתינית שחמאס ישתלט עליה, ויפתח במלחמת טילים נגד מרכז הארץ, תיאלץ כל ממשלה לכבוש את הגדה, ומלחמה בשטח בנוי וצפוף תגבה עשרות אלפי קורבנות, ערבים וישראלים? 

היה גם ראוי לבדוק אם הרחבת מדינת הסעד, כרצון השמאל, אמנם תיטיב עם העם או תמשיך למנוע צמיחה ותרבה את מספר העניים ומצוקתם כמו עד עכשיו; וכן אם מתן פירורים לנזקקים מצדיק את ביורוקרטיית הסעד המדלדלת את הכלכלה יותר מ־60 שנה, ואת שלטון הפוליטיקאים המשחית אותה.  

אלה שאלות של חיים ומוות שרוב התקשורת מסיחה מהן את הדעת. במאמץ לסייע לבחירת המועמד שלה (המאותרג; איפה דיון בפרשת עמותות ברק וסירובו של יצחק הרצוג להעיד?) מרביתה מתמקדת בעניינים "גורליים" כמו אשת רה"מ ומיחזור הבקבוקים או כמות הגלידה שאכל רה"מ. ראוי לציין שגם הימין ישכנע יותר אם במקום לעסוק בקולו של הרצוג ובמראהו, יאשש את טענותיו כי הקמת מדינה פלשתינית תמיט אסון על ישראל, ויסביר כיצד השמאל יגרום להתמוטטות כלכלית, כדבריהם.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו