מאחורי הקלעים: גביע ווינר

1. ג'רמי פארגו מעולם לא היה צלף חסר רחמים, וכמעט תמיד, כשזרק מחוץ לקשת, זה נגמר מחוץ לרשת. זו לא סתם סטיגמה: העונה, במשחקים מחוץ ליד אליהו, הוא עמד על 16 מ־80. פחות משלשה לערב, בכושר דיוק מחפיר של 20 אחוזים.

אבל אז מגיע המאני טיים, כמו בלימוז' ובאיסטנבול ומי יודע איפה עוד, והגארד של מכבי ת"א מריח את הדם. הפועל ירושלים פתחה את שני הרבעים הראשונים ב־4:18 (2:11 בראשון, 2:7 בשני). במשחקים מול בני אנוש, ועוד בבית, הפור הזה אמור לעשות חצי עבודה. מול פארגו זה רק מנע תבוסה ב־32 הפרש. 

הוא קבר 3 מ־3 לשלוש בדיוק ברגעים האלה ותירגם את השליטה הירושלמית ליתרון תל־אביבי. אחר כך הוא כבר לא קלע עוד שלשה, כי בעוד שלושה ימים מחכה פנאתינייקוס. צריך לשמור תחמושת לרגעי משבר, לא?

2. עשר דקות לסיומו הרשמי של הערב, עלה מרקז היינס לשלשת התאבדות וקבע 55:73. במרומי שער 1 ישב האוהד המתוסכל עודד סלע, ופתאום נדלק בו זיק בלתי מוסבר של אופטימיות. "גם בגביע האחרון שלנו, ב־2008, פיגרנו 73:55 בסיום הרבע השלישי", הוא כתב לי.

סלע שכח שגם בגמר ההוא שיחקו יותם הלפרין וליאור אליהו יחד, ושוב הם היו בצד המפסיד. שניהם באו הפעם עם הרבה רצון ואש בעיניים. ב־2008 הם חיברו 12 נקודות במשחק כולו, ואתמול היו להם 11 ברבע הראשון. אלא שאז הם נעלמו ונאלמו.

דווין סמית', הג'וקר שפעם קראו לו צ'וקר, מצא לו טיימינג לקלוע 27 נקודות ולקבוע שיא עונתי בכל המסגרות. ואיזה מסכנים האוהדים, ששוב נותר רק לספר עליהם שהם מעודדים גם בתבוסות ובהפסדים.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו