אורי אורבך היה איש מצחיק. קודם כל "איש". מענטש. בן אדם.
גם כשעלה לגדולה לא שכח, כמו הרבה מעמיתיו אנשי השררה, מאין בא ולאן הוא הולך. השר אורבך, כמו אורי מבני עקיבא, המשיך לדבר אל הסובבים אותו בגובה העיניים (והוא בטח היה אומר, "בגובה השפם"). דוגרי, בלי מליצות ובלי מחיצות.
לצד פעילותו הציבורית, היה חדור תחושת שליחות. "הטובים לתקשורת", סיסמה שטבע לפני עשרות שנים והציב כאתגר לציונות הדתית, היתה למציאות. רבים מבני הדור השני והשלישי, "נציגי" הציונות הדתית בתקשורת, חבים לו חוב גדול על שבירת החומות. חלקם אפילו לא יודע על כך.
יתרונו הגדול היה בראיית המציאות נכוחה. אורי לא אהב בלופים. בעיקר שנא לרמות את עצמו. ביקורתו הנוקבת על תופעות בציבור הדתי־לאומי שממנו צמח באה מלב אוהב. אבל האהבה לא קילקלה את חוש הביקורת החריפה.
לפני כעשור שנים תיאר את תופעת הפיצול בחינוך הדתי. "ארבע אמהות", הוא קרא לקטע שכתב, כדרכו בחינניות ובכישרון רב, שבו תוארו הוריו של איציק הלומד בבית ספר חצי פרטי, "אבני נועם", "שם הוא לומד עם ילדים כמוהו, ברמה שלו. בשנה שעברה הוא למד ב'אבני שוהם', אבל ראינו שזה לא זה. בעיקר מהבחינה הדתית. מגיעים לשם, סליחה על הביטוי, כל מיני ארחי־פרחי שהם בקושי דתיים. את רואה אמהות שמגיעות במכנסיים לבית ספר, בקושי שרוולים. אני לא מדברת על כיסוי ראש..." גם זה לא הספיק להוריו של יצחקי, שהוציאו אותו מ"אבני נועם" ופתחו, בעזרת ה', את "נועם השם": "זה לא שלא היינו מרוצים, אבל רצינו שהבן שלנו יקדיש יותר שעות ללימוד תורה. חשוב לנו שיצחקי ילמד מתוך אווירה של רצינות ושל קדושה. אצלנו גם כל ההורים הם בני תורה והאמהות לבושות בצניעות. הם לומדים עד חמש בערב והספיקו כבר מסכת שלמה מתחילת השנה. ב'נועם השם' הילדים לא הולכים במכנסיים קצרים ובחולצות טריקו עם הדפסים מכל מיני מקומות, שלך־תדע". ועלו עליהם הוריו של יצחק, ששלחו אותו לתלמוד־תורה "נועם השם והיכלו". והנימוק, משכנע כתמיד: "אנחנו החלטנו: רק תורה! אם רוצים לגדל תלמידי חכמים וגדולי תורה, אסור שיהיו כל מיני נגיעות והפרעות. הילד צריך לגדול בצמר־גפן, כמו אתרוג, וברצות ה' להיות ספון כל ימיו בהיכלי תורה ומידות".
מה שהיה לבדיחה מחויכת ומתוחכמת על מערכת החינוך הממלכתית־ציונית־דתית־תורנית (מחק את המיותר), היה למציאות כואבת בכל תחומי החיים.
אורי ראה את המתרחש בציונות הדתית בעין חדה, בוחנת, ונמנע מלהחביא את המציאות מתחת לשטיח. במהלך אמיץ יצא נגד מגמת ההקצנה הדתית הגוברת והולכת, אף שהדבר עורר כלפיו לא מעט נוגדנים ומתנגדים.
כך עשה גם בעניין הדמוקרטיה במפד"ל. אף שהדבר היה עלול לעלות לו בכיסאו, יזם את קיום הבחירות המקדימות, תמך בפתיחת השורות והיה גורם משמעותי ביותר בצמיחת הבית היהודי והפיכתו ממפלגה זעירה וישנה למעצמה פוליטית.
חבל על דאבדין ולא משתכחין.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו