השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת "משפטים". לאחר שנחשפנו לשלל הרעיונות הנשגבים הגלומים בעשרת הדיברות, שהפכו אחר כך לערכי יסוד בעולם כולו, יורדת התורה לקרקע המציאות ומתחילה ליישם את הערכים הללו במציאות החיים היומיומית. את דיני הגניבה תרחיב התורה למגוון רחב של דיני השומרים ודיני הנזיקין עד לרמה של החיוב להשיב אבידה של אדם.
אך עוד בטרם תיכנס התורה לכל הפרטים האלה, נכתבו בסוף הפרשה הקודמת המילים הבאות: "ולא תעלה במעלות על מזבחי אשר לא תגלה ערותך עליו", כלומר אם האדם יחפוץ לבנות מזבח להקרבת קורבנות, עליו לא לבנות מדרגות למזבח שעליו מקריבים אלא להתקין לו כבש כדי שלא תתגלה ערוותו של העולה.
מייד לאחר מכן מתחיל הפסוק הפותח את פרשתנו: "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם". נשאלת השאלה אם יש קשר בין הפסוקים הללו. לכאורה אין כל קשר; האחד עוסק בדיני הקורבנות והמדרגות במזבח, והשני בכינונה של מערכת שפיטה ואכיפה. אפשר לומר כי הקשר בין הפסוקים הוא טכני בלבד וקשור לעובדה כי המקום של הסנהדרין - הרשות השופטת - הוא בירושלים, סמוך למקום המזבח.
אולם רבותינו מצאו קשר הרבה יותר משמעותי בין הפסוקים. וכך אמר רבי אלעזר: "מניין לדיין שלא יפסע על ראשי עם קדוש? (הציבור היה ישוב על הרצפה והפוסע ביניהם נראה כמי שהולך עליהם) אם כן מניין שלא יעשה כן? התלמוד אומר: "לא תעלה במעלות, וסמוך לו אלה המשפטים אשר תשים לפניהם". חכמינו ביקשו לקשור בין העלייה במעלות המזבח לבין מערכת השיפוט. וכל זה קשור לגילוי הערווה.
כיצד? מתברר שחכמינו הבינו כי קיים קשר בין תחושת השררה שיש לאדם ובין רצונו לנצל את אלה הנתונים למרותו ולשררתו. אותו השופט שיפסע ברגל גסה במעלות המזבח או במעלות הדרגות ויחשוב כי הוא מלך העולם והכל סרים למרותו ומשמעתו - זה עצמו יגרום לגילוי ערוותו. זה יקרה לו במובן הפשוט ביותר משום שהוא יראה בכל אלו שנתונים לסמכותו אנשים הראויים לניצול בכלל ולניצול מיני בפרט.
גילוי ערוותו בפסוק יכול להתפרש גם במובן המטאפורי. מעניין כי חכמינו הוסיפו לשאול מדוע נאמר "ואלה המשפטים אשר תשים לפניהם" ולא נאמר "אלה המשפטים אשר תלמדם", הרי צריך ללמד או ללמוד חוקים ומשפטים ולא לשים אותם. תשובתם היא שהמונח שימה קשור גם במערכת אכיפה וענישה; לשים לפני השופט מקל ושוט ולא רק ספר חוקים. היינו, לא די להעביר דרשות ושיעורים בבית המשפט, מערכת המשפט אינה רק בית מדרש חינוכי ותיאורטי, היא נזקקת גם לכלים של ענישה. משטרה, מקל או שוט, בית סוהר וכדומה. זה חיוני.
לכן זה כה מפחיד. כשנדמה לאיש השררה כי הכוח בידיו, איש אינו יכול לומר לו לפעול או לעשות, בייחוד כשהכל נעשה במחשכים, אז כוח השררה יכול להעביר את האדם על דעתו בלי ששם ליבו לכך.
יוצא אפוא שדווקא בפסוקים המבקשים לשרטט את התרגום של ערכי החיים של עשרת הדיברות, יוצקת התורה את המסר הפשוט הבא: קודם כל צניעות וענווה, אל תתעלל באלה הכפופים לך.
בהתאם לקו מחשבה זה ממשיכים חכמינו ואומרים שהדרישה לא לעלות במדרגות אלא בכבש מבקשת לרמז על הצורך להיות מתונים בדין, ללכת עקב בצד אגודל בכבש.
דווקא משום שהחברה זקוקה למערכת שיש בה בתי משפט ומשטרה אמינה והגונה, חשוב כי מערכת זו תהיה מתונה ושקולה בצעדיה ולא תנצל את כוח השררה שניתן בידה לפגוע באלה שקל לפגוע בהם בשל חולשתם החברתית או הכלכלית. אסור לה להקל באחריותם של בעלי שררה אחרים בשל החשש מפגיעה במעמדם, בין שהם קצינים או שופטים וכו', בבחינת יד רוחצת יד.
להיות מתון ולהיות עניו, כשכללי יסוד אלו נשמרים בעולם המופקד על האכיפה והשפיטה, אזי לא תגלה ערוותך, לא נהיה עדים לתופעות המבישות שבהן אנו נתקלים לאחרונה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו