נדמיין תרחיש: צפירה נשמעת, צפירה לשם ציון יום השואה, ומהדהדת בין כותלי בית המדרש החרדי שבבני ברק, תלמידי הישיבה נעמדים ומיישרים כובעיהם מתוך כבוד לנספים בשואה. הרב הישיש נותר ספון בכסאו, מול הקהל-הלמדני, ומביט במבט זועף על תלמידיו.
- "כבוד הרב", ישאל אברך תמים מן השורה הראשונה, "מדוע אינך עומד?".
הרב הישיש מניף אצבע ארוכה-ארוכה אל על, נדמה כי פניו עטו מסיכת נעורים, יפתח פיו ויען לנער:
- "שבו! הציונים הפקירו את טובי-ישראל לבעילת נידות, את הנפשות הרכות שהצלחנו למלט גזרו לשמד, את טובי בנינו עירטלו מלבוש קודשם, פאות ראשם, הם משרתיו של אשמדאי(השטן) ולבם מזיגת כל הרע כולו – לא נעמוד בצפירתם!".
האברך התמים הנהן בהסכמה.
מכעיס? האם נע גופכם באי-נחת?
הגיוני.
מדובר בחרדים. אם היה מדובר בסצנת הפתיחה לעונה השנייה של "סדרת המופת" זגורי אימפריה, היו קדושי התרבות בישראל מסבירים לכם כי מדובר, למעשה, ב"טקסט חתרני" שיוצא "נגד דיקטטורת הנצחת השואה. דיקטטורת הזיכרון". כן כן, כך אחד, מר יהודה נוריאל, כתב בטורו בעיתון
"ידיעות אחרונות".
מר נוריאל איננו שה תמים, הוא הרב הישיש, קורות חייו מעוטרים ב"מכתב תשובה אוונגרדי" למכתב סרבנים על בסיס ציטוטים של אחד, גרמני ידוע שאת שמו נדיר. את מכתבו "החתרני" חתם נוריאל בשם א' שיקלגרובר, הוא שם נעוריו של אותו "גרמני ידוע שם". לבי יוצא, כמה אומץ! כמה תעוזה!
ו... כמה צפוי
עמים בעלי שאיפה לחירות לאומית בוראים סמלים, מיתוסים ובאופן כללי סממנים של "דת אזרחית". מדובר במארג ערכים וסמלים שמטרתם חיבור אזרחים אחד לשני ויצירת זהות; ללא חיבור, ללא זהות אנו קורסים לתוך עצמנו: הפרד ולא-תמשול. לצערי ישנה קבוצה מצומצמת, קובעת הטעם-הטוב שהפכה את הפנתיאון הלאומי שלנו, למאין קצביה בה שוחטים פרות קדושות כפרנסה.
"זגורי אימפריה" מבטאת, לדעת המשבחים, מרד ב"מונופול של הממסד"(שם קוד לעם ולמדינה). על כן היא ראויה לשבחים ופרסים, בשל אותה סצנה "אמיצה" בה אב המשפחה מסרב לעמוד-דום , סצנה בה אב המשפחה לא חולק דקת-כבוד פעוטה לזכר שישה מיליון מבני עמו, "המעברה", זה הטיעון לשפלות המוסרית, "הם לא אחיי" זה המסר המובלע של כותבי הסדרה.
גבורה בדבר יאמרו המשבחים, ואומץ בדבר יאמרו המשבחים ומה לא יאמרו המשבחים? ידוע הדבר בקרב חברי האליטה הנ"ל - שכל מרד המסייע לפירוק הלאום היהודי לפרטיו הוא קודש ואומץ, תעוזה וחדשנות. אוונגרדי!
פרק הפתיחה של זגורי נדמה כבועט בממסד ומורד במוסכמות. אולם שבחיו, מטבעם של שבחים מפי אליטה, לא מגיעים בעקבות חתרנות אלא דווקא בעקבות קונפורמיזם. "המורדים האמיצים", המשבחים שאהבת עצמם בולטת, מורדים כולם באותו הנתיב: "אני שונה" יאמרו כאחד ויצעדו בנתיב שאדמתו כבר הייתה למרמס עשרות צועדים אחרים.
פרק הפתיחה של זגורי איננו מרד כי אם הליכה בתלם, הוא לא מאבק אלא כניעה של מר זגורי להגמון האמיתי, זה שמושל בכל צמתי הקולטורה: מערכות מוספי התרבות, ממחיזי-המחזות, כותבי התסריטים וכולי.
לצערי, מר זגורי איננו אמיץ, הוא איננו זאב-בודד, מר זגורי משול בעיני לכבשה בעדר. את השבחים ידע שיקטוף עוד לפני שכתב את האות הראשונה בסצנה שמבזה את כולנו. לנגד עינינו מתנדב מר זגורי לשחיטת הפרה הקדושה האחרונה, הכבוד הממלכתי לנספים בשואה. בתהליך פשוט של "התקוממות מול הדיכוי" יהפוך כיבוד זכרון הנספים בשואה לכיבוד בסעודה שעיקרה פרה קדושה. מרד צפוי, מרד משמים, מרד שכל כולו הליכה לפי חליל המשבחים.
אוי לו, לעם שזוהי האליטה שיוצרת תרבותו.
אוי לו, לעם שאלו הם יוצרי סמליו.
אוי לו, לעם הזה – אוי לנו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
