כמה מרגש שבעידן הציני שבו אנו חיים, מפלגה עכשווית מכנה את עצמה דווקא "המחנה הציוני". אבל עד מהרה מתברר שאת המחנה הציוני מרכיבים הרבה אנטי־ציונים. זה התחיל עם ההתנגדות של לבני לחוק הלאום בתואנה שהוא יהודי מדי ולאומני מדי, המשיך בקריאות מצערות שלה ושל הרצוג ליהודי צרפת להגיע לכאן רק "מהסיבות הנכונות", כאילו שמדינת ישראל אינה בית יהודי ומקלט מדיני לכל יהודי באשר הוא.
אחר כך התברר ששאר חברי המפלגה הם בכלל שמאלה ממרצ. סתיו שפיר מרגישה ש"התקווה" הוא בעייתי וגזעני; יוסי יונה מבקש לאחד את יום השואה עם יום הנכבה; זוהיר בהלול אינו בטוח שהוא מסכים עם ההגדרה של ישראל כמדינה "יהודית ודמוקרטית" ומגן על פעיל חיזבאללה; מרב מיכאלי לא תשלח את ילדיה לצבא הכיבוש; ואחרי שכולם דאגו "להבהיר" את כוונותיהם, דרש ראלב מג'אדלה לשנות את השם "המחנה הציוני". כי אכן, אין זה מחנה ציוני.
אבל הדאגה האמיתית אינה נובעת רק מאחיזת העיניים שלבני־הרצוג מייצרים. החשש האמיתי הוא ממה שיקרה כאן יום אחרי הבחירות. איך יממש הרצוג את הבטחתו לקיים את הביקור הראשון שלו אצל אבו מאזן ברמאללה? ומה לבני תציע לו הפעם כדי להביאו לשולחן הדיונים, לאחר שסירב להצעה מרחיקת הלכת של אולמרט שכללה את חלוקת ירושלים, 98% מיו"ש, פינוי הבקעה והחזרת פליטים?
לבני והרצוג מאיימים עלינו שאם הם לא יהיו בשלטון 3 מיליון פלשתינים מיו"ש ועזה יסופחו לישראל. את השקר הזה הם אומרים מאז אוסלו. בפועל, לא רק שלא סיפחנו - התנתקנו. וגם הבטחנו גדולות ונצורות אם רק יוכרז קץ הסכסוך. כתוצאה מכך, הפכנו אנחנו לבני ערובה לפיגועים, לטילים, למנהרות. וכשתקום מדינת טרור גדולה ביו"ש, עוד נתגעגע לנאומי "ההפחדה" של נתניהו.
אבל בהשקת הקמפיין, כל זה נאמר רק במרומז. כי זה קמפיין חברתי. דובר על כלכלה ועל יוקר המחיה. אותה תחבולה שחוזרת פעם אחר פעם בבחירות של מפלגת העבודה. הקול הוא קול חברתי, אבל הידיים ידיים מדיניות. כך למשל, הבטיח רבין ערב בחירתו לשחרר את הערבויות האמריקניות. 10 מיליארד שקלים הובטחו למשק הישראלי. אך לימים, תקופתו כונתה "קץ מדינת הרווחה" ובמקום רווחה נותרנו עם הסכם אוסלו ואש"ף בישראל. ברק הגדיל לעשות ושבר את ליבנו עם "הזקנה במסדרון". החמלה התפוגגה במהרה ובמקומה מצאנו אותו ואת ערפאת נדחפים לבית הנשיא קלינטון בקמפ דיוויד. ועמיר פרץ? שידאג לעניינים החברתיים? הסתער על תפקיד שר הביטחון.
ולכן, בל נתבלבל, לא מן הציונות ולא מן החברתיות של "המחנה הציוני". ללבני ולהרצוג נזכיר ש"להיות עם חופשי בארצנו" זו לא שורה מהמנון גזעני, והמשפט "בארץ ישראל קם העם היהודי" אינו דתי - זוהי המהות של ציון והציונות.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו