התקווה לצדק חוסלה

ימים אחדים אחרי הפיגוע הרצחני בבניין הקהילה היהודית בבואנוס איירס, פיגוע שבו נרצחו בן־רגע 85 חפים מפשע, התאספו מאות אלפים בכיכרות מרכזיות ברחבי ארגנטינה כדי למחות ולדרוש צדק. זו היתה תחילתו של מסע כואב, מתסכל ואינסופי, שהסתיים אתמול, אחרי יותר מ־20 שנה (!), בתחושה איומה של בושה וחוסר אונים.  

תחילה עמדו בטקסים דקת דומייה לזכר הקורבנות. במרוצת הזמן השתנתה השיטה: בחלק מהטקסים התחלפה דקת הדומייה בדקה של רעש מחריש אוזניים, שנועד "להעיר את הממשל". אבל זה לא עזר. בבוקר הקר והאפור של 18 ביולי 1994 השתנו לנצח פניה של ארגנטינה, המצולקת ממילא לאחר שנים ארוכות של דיקטטורה אכזרית שדאגה "להעלים" מעל פני האדמה כל מי שנחשד בחתרנות. 

ואתמול, התובע אלברטו ניסמן, שהקדיש שנים ארוכות מחייו לחקר האמת וחשף פרטים רבים על המעורבות האיראנית בפיגוע, כמו גם על ניסיונות הטיוח של הממשלה בארגנטינה, הפך לקורבן ה־86 של הפיגוע. הוא הוזז הצידה, "הועלם" אם תרצו, כמיטב המסורת במדינה. 

ייתכן שנתיחת גופתו של ניסמן תקבע שהוא שם קץ לחייו. ייתכן. אבל מי שמכיר אותו ואת מחויבותו לתיק, יודע שלא סביר שהוא יוותר מרצונו על הזכות ועל החובה המוסרית לחשוף את פרצופם האמיתי של האחראים לפשע. המידע הרב והמפורט שהיה ברשותו סיכן כנראה גורמים בממשל המקומי ובממשל האיראני. האם גורם עלום בארגנטינה הזמין את חיסולו? האם היו אלה סוכנים איראנים על אדמת בואנוס איירס, שהגיעו אליו שעות אחדות לפני עדותו המכרעת מול הפרלמנט ו"שמו סוף" לסכנה? לעולם לא נדע. 

כשנחשפים להתנהלות של שלטון החוק בארגנטינה בכל הנוגע לחקר הפיגועים ב־1994 ובשגרירות ישראל בבואנוס איירס ב־92', אי אפשר שלא להשוות אותה להתנהלותה של מערכת הביטחון בישראל בחקר פיגועים שמתרחשים בשטחה. לעיתים לוקח הזמן, אולם ברוב המקרים ישראל יודעת להגיע לאחראים ולגורמים אחרים הקשורים אליהם, ולשים עליהם את היד. לא כך בארגנטינה. יותר מ־20 שנה אחרי, האחראים מסתובבים חופשי. כך זה יימשך. "20 שנה זה כלום" (años no es nada 20) אומר הטנגו המפורסם של הזמר והמלחין הארגנטינאי הנודע קרלוס גרדל. זו לא התחושה במקרה הזה. 

לא רק התובע החרוץ שהצליח לערער את הממשל מת אתמול. גם התקווה לצדק.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו