הוויכוח בעניין גיוס בחורי ישיבה הוא אחד הביטויים הבולטים ביותר להתלבטות הנמשכת של אגודת ישראל בין השתלבות להסתגרות. התנועה חוגגת בימים אלה את יום הולדתה המאה. ועידת הייסוד היתה תשובתם של האורתודוקסים הקנאים באירופה לשלוש התפתחויות שנראו בעיניהם מאיימות: הרפורמה, תנועת ה"בונד" והציונות. הרפורמה נראתה בעיני האורתודוקסים מעין התבוללות, מתוך מגמה להשתלב בעולם הנוצרי בלי לעבור המרת דת. הם סירבו לראות בזרם הרפורמי תנועה יהודית לגיטימית, והגיעו למסקנה שהפופולריות של הרפורמה מחייבת התארגנות מסודרת נגדה. הבונד היה מפלגה קומוניסטית יהודית שהפנתה את גבה לדת, ראתה ביהדות קהילה תרבותית, דבקה בשפת היידיש ותמכה בהשתלבות היהודים במזרח אירופה ובמאבקים המעמדיים, תוך שמירה על ייחודם התרבותי. הציונות היתה איום אחר. בשעה שהרפורמים והבונדיסטים הטיפו להשתלבות מלאה בעולם הלא יהודי, היה הרעיון הציוני - בעיני החרדים - ניסיון לקרוא תיגר על ההמתנה להחלטה אלוהית כי מוצה העונש שהושת על העם היהודי, וכי הגיעה שעתו של המשיח להשיב את היהודים לארצם. היתה זו דחיקת הקץ מצד אחד ועידוד לחילוניות מצד אחר. החרדים ראו בדאגה את העובדה שחלק מהרבנים האורתודוקסים שיתפו פעולה עם היהודים החילונים שעמדו בראש התנועה הציונית: עשר שנים קודם לכן הוקמה תנועת המזרחי (המרכז הרוחני), שבראשה עמדו רבנים, כגון יצחק יעקב ריינס, אשר הצטרפו לתנועה הציונית. אישים אלה, שראו עצמם דתיים-לאומיים ואשר הזדהו עם הרעיון הציוני באשר להקמתה של מדינה יהודית בארץ ישראל, חלקו על הגישה החינוכית והתרבותית של ההנהגה הציונית, אבל העדיפו להיאבק על עמדותיהם מתוך המסגרת המשותפת, כאשר אישים חילונים חוברים אליהם בראשית המאה. החרדים ראו בשותפות זו התפתחות מסוכנת וניסו להיאבק בה. בספטמבר 1911 פקד משבר את תנועת המזרחי: בעקבות הקונגרס הציוני העשירי, שבו הוחלט כי התנועה הציונית תעסוק גם בנושאי תרבות וחינוך יהודיים, פרשו חלק מהרבנים האורתודוקסים מן ההסתדרות הציונית ומתנועת המזרחי, וביקשו לעצמם מסגרת חדשה. אלה חברו לרבנים החרדים, וכך הוקמה, ב-1912, אגודת ישראל. לא היה לתנועה החדשה צורך לקדם את ענייניה הדתיים באמצעות הקמת מסגרת חדשה. המסגרת נועדה אך ורק כדי להילחם בתופעות השליליות לכאורה בעולם היהודי. היו שראו ברפורמה את הגרוע מכל, אבל קבוצה נכבדה מאוד בקרב פעילי הארגון החדש ראתה את האיום העיקרי דווקא בתנועה הציונית, משום שהיא הפרידה בין הדת ללאומיות, וביקשה להקים מדינה על בסיס זיקה לאומית ולאו דווקא מתוך מחויבות דתית כלשהי. הרפורמים לא הפרידו בין דת ללאום, הציונים ראו בהפרדה זו את נשמת אפם. * * * ההתלבטות באשר ליחס לארץ ישראל אפיינה את תנועת אגודת ישראל מרגע היווסדה. מצד אחד עמד נשיאה הראשון, הרב יעקב רוזנהיים, שהיה בעל אוריינטציה ברורה לפולין ולריכוזים גדולים אחרים בתפוצות, ומצד אחר עמד הרב יצחק ברויאר שראה בארץ ישראל יעד אשר אליו יש להכשיר את הלבבות לקראת הקמתה של מדינת הלכה. החרדים בארץ ישראל התלבטו מאוד בין שיתוף פעולה כזה או אחר עם הציונים לבין החרמתם. בתחילה היו מוכנים להיות חלק מן היישוב המאורגן, ואף נרשמו ל"כנסת ישראל" שבה היו חברים כל היהודים שחפצו בכך, תחת שלטון המנדט, ולקחו חלק בבחירות הראשונות לאסיפת הנבחרים. אבל אחר כך פרשו מאסיפת הנבחרים ופרשו מ"כנסת ישראל" והקימו קהילה נפרדת, שקיימה שיג ושיח משלה עם המנדט ועם הגורמים הערביים בארץ. הדילמה של אגודת ישראל בארץ ישראל הלכה והחריפה: לשתף או לא לשתף פעולה עם הממסד היהודי. הנטייה לשיתוף פעולה התחזקה כאשר הגיעו ארצה מפולין, ב-1940, האדמו"ר מגור וחתנו, הרב יצחק מאיר לוין, שהפך מייד למנהיג אגודת ישראל בארץ. הוא זה שקיבל מידי דוד בן-גוריון והרב יהודה לייב הכהן מימון את מסמך ה"סטטוס קוו" המפורסם ביוני 1947, שבו הובטח ליהדות החרדית כי המדינה שתקום תכבד שורה של נושאים דתיים. לוין, שכיהן כשר הסעד בשלוש ממשלות בישראל והתפטר ב-1952 (על רקע גיוס בנות לצה"ל), היה השר הראשון והאחרון מטעם ה"אגודה", אף שמאז עליית הליכוד לשלטון ב-1977 היתה אגודת ישראל בקואליציה, וכיהנה ברוב הממשלות. זהו ביטוי לתחושה המאפיינת את אגודת ישראל: היא רואה בציונות חטא, רעיון המדינה היהודית החילונית הוא לזרא בעיניה, ועם זאת אין היא רואה עצמה חלק מן הקבוצות החרדיות הקיצוניות הנלחמות בציונות. היא אינה רוצה ליטול על עצמה אחריות מלאה לנעשה במדינה, אך היא רוצה להיות חלק מן המנגנון האחראי על חלוקת המשאבים במדינה, ולהבטיח את רווחתו של המגזר שאותו היא מייצגת. מועצת גדולי התורה היא הגוף המכתיב לחברי הכנסת ולסגני השרים את התנהגותם, גם אם לאחרונים יש השפעה לא מעטה על רבניהם. כאשר חברה אגודת ישראל לדגל התורה בהנהגתו הרוחנית של הרב שך, היה זה חיבור בין חסידים למתנגדים, הנקרא יהדות התורה. אך שני המגזרים האלה שומרים על ייחודם, והמסגרת המשותפת היא רק קונפדרציה של שתי "מעצמות", אשר שתיהן אינן שלמות עם מדינה יהודית המוקמת על ידי בשר ודם. הם ממציאים, בכל יום, את הגלגל של השתתפות במערכת שהם מתנגדים לקיומה: ילדיהם אינם משרתים בצבא, הדגל אינו דגלם, ההמנון אינו המנונם, היידיש היא השפה המועדפת עליהם ובימי הזיכרון אין הצפירה מחייבת אותם לעמוד. האם במאה השנייה לקיומה של אגודת ישראל נצפה בהכרעה לכאן או לכאן? האם הריבוי הטבעי של היהדות החרדית בישראל יכפה עליה השתתפות משמעותית יותר בנשיאה בנטל? האם האישים הפוליטיים בתנועה החרדית יחליטו ליטול על עצמם אחריות מיניסטריאלית? האם הציונות תפסיק להיות אויב מבחינתם? את התשובות לשאלות האלה אין יודעים גם מנהיגיה של אגודת ישראל, החוגגים היום מאה שנים להתלבטות.
