השבת נקרא בבתי הכנסת בפרשת "ויגש". תקציר האירועים שלמדנו עד כה במשפחת יעקב אבינו: מריבה גדולה בין ילדיו, המגיעה לשיאה כאשר יוסף נמכר על ידי אחיו לשיירת סוחרים, שאיתה הוא מגיע למצרים ושם מתחיל חיים חדשים - תחילה כעבד ואחרי כמה שנים הוא מתקדם עד למשנה למלך. הוא מפענח את חלומו של פרעה ומנבא רעב גדול אחרי שנות שובע, שכתוצאה ממנו נאלצו אחיו לרדת למצרים כדי לרכוש תבואה.
יוסף חושד בהם שהם מרגלים, מפלילם כגנבים (שותל גביע בשק של בנימין) ומבקש להענישם, ואז יהודה נואם את נאום חייו, שבו הוא מגולל את כל העוולות שנעשו לבני משפחתו ואף מציע עצמו כעבד, כדי שיוסף יחוס על בנימין. בשלב זה יוסף מתגלה בפני אחיו ומזמין את משפחתו לגור במצרים.
לא צריך דמיון מפותח כדי להבין את אשר עבר על יעקב בעת שקיבל את הבשורה. שנים ארוכות חי והזדקן בידיעה שבנו האהוב נהרג בידי חיה רעה, והנה הוא מגלה בהתרגשות אדירה שהבן חי ואף הפך למשנה למלך מצרים - כך מתארת זו התורה: "ותחי רוח יעקב אביהם".
עיניו הכבויות של יעקב התעוררו לחיים, זקנתו פינתה מקום לנעורים ובקשה אנושית וטבעית אחת בפיו: "יוסף בני חי, אלכה ואראנו בטרם אמות".
על רקע בקשה זו, אנו תמהים על המשך הסיפור - יעקב לוקח את בני משפחתו ונוסע למצרים, ובדרך מתגלה אליו אלוקים בחלום ואומר לו: "אל תירא מרדה מצרימה כי לגוי גדול אשימך שם".
• • •
מעניין. אנו יודעים, לפי תיאור המקרא, כי יעקב יזם נסיעה זו בלי היסוס, אז מדוע זיהה אלוהים כי הוא מפחד? חכמינו אומרים כי יעקב חשש לעזוב את הארץ בשל קדושתה או בשל תחושה פנימית שמא מתקרבת שואה חדשה על משפחתו במצרים. אולם עדיין לא ברור מהיכן מצאו לכך רמז במקרא.
מסתבר שבין השורות מסתתרת לה דרמה גדולה במחשבותיו של יעקב. נראה כי לא מדובר כאן רק במפגש מרתק ונוגע ללב בין שתי נפשות אוהבות, שלא התראו כבר 20 שנה. אם אכן זה היה המקרה, יוסף לא היה שולח עגלות רבות לאסוף את משפחתו על מיטלטליה וחפציה.
המקרא גם לא היה מקדיש כמעט 30 פסוקים לתיאור רשימת הנוסעים בשיירת יעקב. לכל היותר היה מסופר כי יעקב לוקח את עצמו ונוסע לכמה שבועות מצרימה, מתחבק עם יוסף ונכדיו וחוזר לביתו בארץ ישראל. בכך היה הרי די כדי לקיים את משאלתו האחרונה - לראות את בנו בטרם ימות.
מסתבר שיעקב ידע שזאת נסיעה לא רגילה והכריז כי הוא יורד מהארץ לפרק זמן לא ידוע. זו החלטה אישית בעלת השלכות לאומיות הרות גורל, וזה רובץ על כתפיו ומצפונו. נראה שחשב לעצמו: האם איני גוזר בכך כליה על ילדיי תחת המשעבד המצרי או התבוללות על נכדיי, את הרע מכל, רק משום שאני חפץ לראות את יוסף?
• • •
דומה שזאת אחת השאלות המרתקות בתולדות ישראל והעמים - מידת המעורבות של המשאלות האישיות והשפעתן על תולדות העמים.
חלילה, אין מדובר בהחלטות מושחתות, אלא ברגשות אישיים ונעלים ביותר. מה קדוש יותר מרצון של אב להתחבר אל בנו? ובכל זאת, האם החלטה אישית, חשובה ככל שתהיה, ראוי לה שתשפיע על גורל האומה לדורות?
לא בכדי צריך אלוקים לומר ליעקב "אל תירא מרדה מצרימה". זו אינה הבטחת סרק, אלא אמירה הקובעת כי למרות כל הסיכונים הכרוכים בכך - זו החלטה נכונה. לכך מוסיף אלוקים: "אנכי ארד עמך מצרימה ואנכי אעלך". לנו, בני האדם הפשוטים, נותר רק ללמוד מכך כמה קשה היא ההפרדה בין שיקולי פרט וכלל, וכמה חשובה היא המודעות לכך.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו