שלא תבינו לא נכון. אני מאוד אוהבת את חנוכה. למעשה, זה החג האהוב עלי ביותר מהסיבה הפשוטה שהוא היחיד שלא מחייב אותי במאמץ כלשהו. אני לא צריכה להכין תחפושת, לאכול פרג, לנקות את הדירה או להביא להורים שלי מתנה לחג (שזה בדרך כלל מתנה שאני קיבלתי. בראש השנה האחרון אבא שלי אמר לי שהוא מאוד נהנה מהאיפור לניסיון). כל מה שנדרש ממני בחנוכה הוא להסתכל על סופגנייה, להישבע שזאת האחרונה, לבלוס אותה, ללכת לבית הכנסת, להתפלל להתרת נדרים ואז לחסל את כל הקרטון.
ואם בענייני סופגניות עסקינן, זכות הציבור לדעת שיש כמה דברים שהסתננו לחג הזה והם לא שייכים אליו במקור. למשל, סופגניית "חמש קומות" של רולדין. עם כל הכבוד לטעם הנהדר, סופגנייה שמורכבת מריבת חלב, שוקולד, קרמל, סוכריות קופצות, שערות קדאיף, פירורי חלבה ומעל כל זה הפרה של עלית בכבודה ובעצמה, היא לא סופגנייה, היא חוסם עורקים. חולה סוכרת שרוצה, לא עלינו, להתאבד, כבר לא צריך להתאמץ בימינו. הוא פשוט יכול לאיים שאם לא נותנים לו את מה שהוא רוצה, הוא לוקח ביס.
ומילא כמות הסוכר, אבל אני זוכרת תקופות חיים שבהן כל מה שנדרש ממני היה לאכול את הסופגנייה, ולא לתפעל אותה. סופגנייה עם מזרק שוקולד?! מתנצלת, לא הוצאתי מספיק בפסיכומטרי כדי להתקבל ללימודי רפואה.
לאן נעלמה הסופגנייה הפשוטה של פעם: גדולה, אוורירית, מלאה בריבת תות חמה ומעליה אבקת סוכר. לא רק שעם השנים הסופגנייה הלכה וקטנה (בגירסה הרולדינית שלה), היא גם הלכה והתייקרה לשמונה שקלים! ביקשתי מהמוכרת שתארוז לי אותה למתנה.
ועניין הסופגניות הוא רק קצה הקרחון. תסלחו לי, אבל להתלהב מפך שמן שהחזיק מעמד שמונה ימים זה קצת מוזגם לאור העובדה שבכל פלאפלייה ממוצעת בארץ הוא מחזיק לפחות חודשיים, ואף אחד לא עושה מזה כזה ביג דיל. אגב, במשפחה מרוקאית כמו זאת שאני באה ממנה, זה נס אם השמן מספיק ליותר מארוחה אחת.
ועכשיו, ללב העניין. סיפורי הגבורה. נכון, לנצח את היוונים זה אכן מעשה הרואי, אבל אנחנו רגל אחת בתוך 2015. כדאי לעשות עדכון גירסה להגדרה מהי גבורה. החשמונאים, יוחנן הורקנוס ויהודה המכבי - כבודם במקומם מונח, רק שבינינו, גבורה אמיתית היא למצוא חניה באחד מהרחובות שקרויים על שמם בתל אביב.
גבורה אמיתית היא גם לקחת אחריות וללמוד אחת ולתמיד את מילות השיר "מעוז צור". למדתם? יופי, עכשיו נראה אתכם גם מבינים למה באמת התכוון המשורר. שימו לב למשפט הבא מתוך הבית הרביעי של השיר (חשבתם שיש רק פזמון, אהה?): "כרות קומת ברוש ביקש". אפילו שייקספיר היה נופל פה. שלא לדבר על העובדה שחנוכה מגיע בלי ימי חופש מהעבודה. רק אני מרגישה קצת מרומה כאן?
ועם כל זאת, חנוכה הוא חג הניסים, אז כל מה שנותר לי זה לאחל לכל עם ישראל שיקרה לנו נס ושהקלוריות של הסופגניות יהפכו לשרירים, ולא לשומן. חג שמח!
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו